אני קורא את הבלוג שלה כבר כמה זמן, והוא מאתגר אותי. מאוד.
יש ביטויים של בדס"מ שקשה לי איתם, כאלה שבוחנים את הגבולות שלי, כאלה שעומדים בניגוד גמור לכל מה שאני מאמין שהוא נכון וצודק, אבל אני מזכיר לעצמי, בפעם המי-יודע-כמה, שבטח במקום הזה, צריך לדעת לכבות את השיפוטיות, ולקבל שאנשים שונים רואים וחווים ומוכנים לקבל דברים שונים, ושזה בסדר, גם אם אני, באופן אישי, לא מצליח להתחבר או להבין את זה בכלל. אבל זה לא קל.
והבלוג שלה הוא כזה. לא קל בכלל. היא כותבת בצורה כנה, פשוטה ומלאת רגש, ולפעמים המילים שלה מצליחות להפוך לי את הבטן. ואני מתאפק שלא לשלוח לה הודעה ולהגיד לה שזה לא חייב להיות ככה, שלא זה מה שצריך לעשות, שלא ככה מתנהגים, ושלא ככה צריך לחשוב. אני מתאפק כי דבר ראשון, אף אחד לא שאל אותי, דבר שני - כי אני לא יודע את כל הסיפור, רק את הנרטיב שלה, ודבר שלישי – בגלל שאני לא מבין – לא את המקום שבו היא נמצאת, איפה הוא תורם לה, ולמה היא עושה את כל הדברים האלה, ואולי יותר מזה - לא את הסיבות שהוא (האיש עליו היא מדברת) עושה לה את כל מה שהוא עושה. ובדרך כלל זה לא כך, כי גם אם אני לא מתחבר למשהו באופן ספציפי, אני יכול להבין את הרעיון הכללי מאחוריו, אבל במקרה הזה אני פשוט לא מבין.
אולי יש לה את התשובות ואולי לא, אני לא יודע. אבל לו הייתי מדבר איתה, הייתי אומר לה שאני מקווה שהוא יודע להעריך מה שיש לו, ושהוא נזהר שלא לשבור או להרוס, ושאני מקווה שהיא יודעת להסתכל על עצמה גם מחוץ לקשר הנוכחי הזה, ולהעריך ולאהוב את מה שהיא רואה. ושאם התשובה לכל אחד מהדברים האלה היא שלילית, שהיא תדע להגיד את זה, ואפילו לקום וללכת.
אבל כאמור, אף אחד לא שאל אותי.
