לפעמים אלו הדברים הקטנים שתופסים את תשומת הלב שלי. למשל, בשלב מסוים במסיבה ההיא, אלו היו הברכיים שלה. כלומר, החלק האחורי של הברכיים שלה, מה שנקרא בעברית גומץ בית הברך. היא עמדה שעונה על הדלפק הצר בכניסה למועדון, החלק התחתון של השמלה שלה כבר מורם למעלה, חושף את הירכיים והישבן שלה, שכבר היו מסומנים חלקית. לצידה עמדה זאת שהיא ביקשה ממנה כאב, ביקשה כל כך יפה עד שההיא נעתרה, בחיוך רחב וביד בטוחה. ויש לו שריקה מיוחדת כזאת, לקיין, כזאת שאפשר לשמוע אותה גם ממרחק, והשריקה הזאת, ביחד עם הקול כשהוא נוחת והקולות שיוצאים ממנה, גורמים לי לחייך. לחייך ממש. והקיין פוגע, פוגע חזק, והברכיים שלה מדי פעם קורסות על עצמן, והיא מרימה את עצמה ומכינה את עצמה להמשך. המקום צר, וההיא צריכה להזהר שלא לפגוע בכל מיני אנשים שנעמדים בדרך או באלה שמנסים ברוב חוצפתם להגיע ליציאה. ועוד מכות מגיעות – לפעמים יותר קצרות, לפעמים יותר חזקות, ותשומת הלב שלי נודדת לברכיים שלה, כשאני מנסה להעריך האם המכה הבאה תגרום להן להתקפל או לא. אני מתקרב ומלטף לה קצת את השיער, מקשיב לנשימה שלה ולוחש לה כמה מילים מתגרות באוזן. ואז אנחנו, אני וההיא עם הקיין, מתחלפים.
הקיין מרגיש לי קצת מוזר ביד, אני משחק בו קצת בין האצבעות, בודק את המשקל והגמישות שלו ואיך הוא מתנהג עם תנופה, ואחרי לא הרבה זמן (וזה משהו שקשה לי נורא לתאר כמו שצריך), הקיין מרגיש קצת כמו שלוחה של היד שלי, שלוחה שלי. כתבתי פעם איך אני מעדיף להשתמש בכף היד ולא בחגורה, פלוגר או קיין, כי בסיטואציות מסוימות יש משהו שמרגיש לי יותר מרוחק באביזרים האלה, אבל כאן, בַּמקום הזה, בַּזמן הזה, באווירה הזאת, עם ההיא וההיא, אין שום דבר קר בקיין הזה. ואז (וזה עוד משהו שקשה לתאר אותו בַּדיוק המגיע לו), כל השאר מצטמצם. זה לא שזה נעלם ממש, אני עדיין רואה ומרגיש הכל – את המוזיקה והדיבורים שמסביב, ואת האנשים שנעצרים עם מבט מסוקרן, מבין, מחויך, מזועזע או מקנא, אבל כל זה עובר לרקע, ובחזית נשארים היא וההיא וגוף חשוף וקיין ביד, ומין שקט פנימי כזה שמתפשט בתוכי, ואני מתחיל.
וגם אחרי שהקיין נוחת שוב ושוב, אחרי שאני שומע את השריקה שלו יותר מקרוב, ולומד לחזות עשירית השניה לפני אם הברכיים שלה יתקפלו או לא, גם אחרי שההיא מחזיקה אותה בעדינות ושאני מושך לה את הראש אחורנית מהשיער, ואחרי שהיא נופלת לברכיים ונשארת שם בין שנינו, מחזיקה וקוברת את עצמה קצת ברגל שלי, מחייכת מין חיוך כזה שקשה להסביר למי שלא מבין, חיוך שנשאר, אחרי שליטפתי לה את הראש בזמן שאני ממשיך לדבר עם ההיא וגם אחרי שעזרתי לה לקום מהרצפה, אותו שקט פנימי נשאר איתי, ואיתו גם זכרונות של קולות וצלילים, וחיוך של נתינה וחיוך של קבלה, וסימנים מתפשטים - אדומים וכחולים וסגולים, וברכייים קורסות.
