עקב לירך, עקב לירך, לפתוח רגליים, ולהחזיק ככה. רגע, אני אקשור לך אותם ביחד כדי שיהיה לך יותר קל. להשאיר פתוח, אמרתי. אה, זה קשה? אני יכול לעזור גם עם זה. תראי כמה אני מתחשב – הנה חבל שמושך רגל אחת שלך לצד ימין של המיטה והנה עוד אחד לרגל השניה, התחת שלך בקצה המיטה, ותראי איזה יפה את. כבר סיפרתי לך איזה כוס נהדר יש לך וכמה כיף לי לשחק איתו? אבל למה הידיים שלך מפריעות לי בדרך? אה, אינסטינקט, הבנתי. זה לא באמת אינסטינקט, את יודעת, זה הֶרְגֵּל, והֶרְגֵּלִים ניתן לשנות. בואי, אני אראה לך איך. אה, כבר ניחשת? מי כל כך חכמה, מי? הנה, הידיים כבר לא יפריעו. הן מתוחות מעל הראש וקשורות שם, אבל לא יותר מדי, כדי שיהיה נוח. איפה הייתי? אה, כן. לשחק עם הכוס שלך. בעצם, זה שהוא חלק מהגוף שלך לא הופך אותו בהכרח לשלך. אני חושב שהוא עכשיו שייך לי. אז שומעת? לשחק עם הצעצוע שלי זה די כיף, נכון? מה לא? אה, לא שומעת. איך תשמעי ככה עם כל הרעשים שאת עושה? אחר כך השכנים מלמטה עושים לי פרצוף מוזר כשאני נתקל בהם בחדר המדרגות. כן, אני יודע שהקולות יוצאים ככה בלי שליטה, אז מזל שאני במצב רוח עוזר היום, נכון? תפתחי את הפה שלך. יותר גדול. הנה. נכון מוזר איך כדור כזה שנכנס לך לתוך הפה יכול לעזור לך גם לשמוע? בואי רק נוודא שהוא מהודק מספיק. אנחנו לא רוצים שבטעות הוא יפול החוצה. ורק כדי לעזור לך להרגע, הנה גם כיסוי עיניים.
נוח לך עכשיו? מה זה? אני לא יכול להבין אותך עם פה מלא. אני אנחש שאמרת "כן, תודה". לפחות ככה זה מרגיש כשאני בודק את הצעצוע שלי. הוא חם ורטוב. לא קצת לח, ממש רטוב ונוזל, והוא מתכווץ לי על האצבעות, שזה ממש נחמד. אם הייתי מוצא אותן, הייתי שם לך אוזניות עם איזו מוזיקה נחמדה, אבל מכיוון שהן נעלמו, אני אאלץ לספר לך מה אני הולך לעשות, ומה הולך להכנס ולצאת מתוך הצעצוע שלי. נכון שזה משמח אותך? כי זה נראה שמרוב שמחה את מתנשמת הרבה יותר מהר. למה את עדיין מנסה לדבר עם פה מלא? זה לא מנומס, את יודעת. אבל יש לנו פה בעיה, תני לי לספר לך. כל החלק העליון שלך מסיח את דעתי, כאילו אני ילד עם ADHD. אז אני הולך לכסות אותו עם הסדין הנעים הזה. הו, הנה. ככה אפשר להתרכז ולהיות רק עם הצעצוע שלי. והוא כל כך יפה, והוא כל כך נעים. ומכיוון שאת לא יכולה לדבר או לראות או לזוז, אני רוצה שתתרכזי בלהרגיש. אבל להרגיש הכל. לא רק במה שנכנס ויוצא, מחטט ורוטט, מרחיב ומרטיב. זהו זמן אידיאלי למחשבות קיומיות על מי את ומה את ומה את עושה ומה את רוצה ומה גורם לך להרגיש טוב ולמה, כן למה, כל זה מרגיש לך כל כך נכון. וגם עם זה אני אעזור לך, נשמה שכמותי, ואשאל אותך מדי פעם איך את מרגישה, למרות שאני יודע שאי אפשר יהיה להבין מילה ממה שאת אומרת.
ואחרי לא מעט זמן, אחרי שאני אסיים לשחק עם הצעצוע שלי, אחרי שהוא יהיה כבר מלא ונפוח ורגיש וכואב, אחרי שהירכיים שלך ירעדו ממאמץ ויהיו דביקות ומבריקות, אחרי שהסדין יהיה סתור והפנים שלך יהיו מרוחים ברוק, אני אחזיר לך את כל מה שלקחתי לך -- את הדיבור והראיה ואת יכולת התנועה - קודם רגליים ואז ידיים. ואני אשאל אותך על מה חשבת ולאילו מסקנות הגעת, ורק אז, בסוף בסוף, אני אחזיר לך גם את הכוס שלך, הצעצוע שלי, כדי שתשמרי לי עליו היטב עד הפעם הבאה.
*עוד שידור חוזר. רק רציתי להזכיר לעצמי שפעם הצלחתי לכתוב.
