אני לא ממש יודע מה השעה ואני לא יודע כמה זמן עבר. פעם אמרתי לה שהזמן מתנהג אחרת כשאנחנו ביחד - בשבילנו הוא מאט אבל בשביל העולם החיצון הוא מאיץ, אז היא שאלה אותי אם הרגע קראתי לה שמנה, וכשהיססתי לרגע היא נתנה לי ביס. מאוד אלימה, אני אומר לכם. בכל מקרה, אז כאמור, אני לא ממש יודע מה השעה, רק שכנראה כבר מאוד מאוחר, וכנראה עבר הרבה זמן מאז שהערב הזה התחיל. המיטה מבולגנת, השמיכה עפה באיזשהו שלב לאחת הפינות, משלל הכריות שפעם היו על המיטה שרדה אחת בודדת, והסדין כבר מזמן לא מתוח על המזרן אלא פשוט שוכב לו שם מעוך ומקומט במרכז המיטה איפה שהגוף שלה עכשיו מתפתל.
יד אחת שלה מחזיקה בסורגים שבראש המיטה, היד השניה על המזרן מתחת לברך שלי, הנשימות שלה שטוחות, מהירות וקולניות, הפה שלה פתוח, הפנים שלה שטופות זיעה ונוזלים אחרים, והעיניים שלה... אוי, העיניים שלה... הן פעורות ונעוצות בי, והיא מדברת איתי דרכן בתזוזות קטנטנות עם הקמטוטים הקטנים האלה בצידן - "עוד," הן מבקשות ומתרחבות עוד קצת, "בבקשה, עוד". וה"עוד" הזה לא מובן מאליו. בשלב הזה של הערב היא כבר בטח מותשת וכואבת, היא דביקה, והכוס שלה כבר נפוח ושורף, ובכל זאת, העיניים שלה בוערות במין טירוף כזה של עוד. אני נמצא לידה, כבר מרוקן סופית. ברך אחת, כאמור, מרתקת יד אחת שלה, יד אחת אוחזת בגרון שלה, ואצבעות היד השניה קבורות בתוך הכוס שלה. אני מקרב את הראש שלי אליה ולוחש לה באוזן, לוחש לה דברים שלה ושלי, ואמנם אני לא יכול לראות אבל אני יכול להרגיש. היא מתכווצת על היד שלי, הרגליים שלה משתוללות, היא עומדת לגמור שוב, בפעם המי-יודע-כמה, ואני עוצר.
מה שקורה עכשיו קורה מהר מאוד. אני יורד מהמיטה וגורר אותה אחרי מהשיער. כשאני משחרר אותה, היא נזרקת על הרצפה, ועם רגל שמאל אני נעמד לה על השיער ומצמיד לה את הראש לרצפה.
"תרימי את התחת שלך," אני אומר, והיא מרימה את עצמה על הברכיים, הראש עדיין מוצמד לרצפה, "תתחילי לאונן".
הנוף מהזווית שלי מהמם. כמעט כמוה. היא קצת רועדת, והקולות שיוצאים ממנה חייתיים, ראשוניים. "אל תפסיקי", אני אומר, וכמה שניות אחר כך אני מקרב את הרגל השניה שלי אל הראש שלה. היא מנסה להתקרב עם הראש ולשלוח לשון ולא מצליחה. "את רוצה את הרגל?" אני שואל, ואיכשהו היא מצליחה להוציא איזשהו צליל שנשמע כמו כן. אני מעביר את רוב המשקל לרגל שמאל ומצמיד את הרגל השניה לפנים שלה.
לא הרבה זמן אחר כך היא גומרת באינטנסיביות כזאת שאני צריך לרדת אליה ולהחזיק לה את הראש שלא תדפוק אותו במקרה על הרצפה. אני מכסה אותה עם שמיכה דקה, ואחרי שהיא נרגעת מעט, אני מרים אותה ואת השמיכה בחזרה למיטה. אחרי כמה דקות, למרות כמה מחאות חלושות, מתחילים את הסיבוב הבא.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי לפעמים אלו הדברים הקטנים שיכולים לעורר אותי. בשלב ההוא של הערב, כאמור, כבר הייתי מרוקן לגמרי, והייתי יכול לראות כבר את המקלחת של אחרי, את ההתכרבלות ואת השינה שתגיע די מהר, אבל אלו הדברים הקטנים שיכולים לעורר אותי. זו לא היתה הדרך בה היא גמרה והקולות שהיא עשתה (למרות שזה בטח לא הזיק), זה לא היה רק המחזה של איך היא נראתה שם עם הראש על הרצפה והתחת למעלה (טוב, גם, אבל לא רק), אלא משהו הרבה יותר קטן – זאת התחושה הזאת בתחתית כף הרגל שלי – של איך השיער שלה נמתח מהקרקפת שלה אל הרצפה, זו התזוזה הקלה של הראש שלה כשכיווצתי את אצבעות הרגליים שלי, זו הצעקה הקטנה שהגיעה ביחד עם התזוזה הזאת.
ועוברת לי מחשבה בראש – אולי, לו זה היה סרט או חלק מסט של תמונות, היה משהו טיפה, אני לא יודע, אפל יותר או ציורי יותר אם הייתי נועל איזו נעל כבדה ומאסיבית ואיתה מצמיד אותה אל הרצפה, אבל אז משהו היה מתפספס – לא הייתי מרגיש את הלשון שלה בין אצבעות הרגלים שלי, ולא הייתי מרגיש, אבל ממש מרגיש, את השיער שלה כשהוא נמתח מתחת לרגל שלי, ואז אולי לא היה סיבוב נוסף. והמחשבה מסתיימת לה בשלוש מילים, שאחר כך אני נזכר בהן והן גורמות לי לחייך: "יחף, דפיניטלי יחף".
