אני די בטוחה שרוב מי שיקרא את זה עכשיו יזדהה איתי ויבין על מה אני מדברת: אני חיה כמו סוכנת כפולה עם מסיכה על הפנים.
מצד אחד, אני צריכה לחיות את החיים הרגילים והמשעממים ביחד עם אנשים שלא תמיד אני בוחרת שיהיו חלק מהחיים שלי ואני צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה.
מצד שני, יש לי את העולם הסודי שלי, המקום שאני מרגישה בו הכי טוב ובטוח. העולם שאני בוחרת מי נכנס ומתי הוא יוצא, העולם שאני יכולה להתלבש, לדבר ולהתנהג כמו שנוח לי ובדרך שאני מרגישה שייכת.
זו לא בושה לומר שכולנו פה (כמעט) חיים כמו בתוך הארון. התחושות, המחשבות, התשוקות שהרבה פעמים מתבטאת גם כלפי חוץ בדרך כלל לא נחשפת החוצה וזה לא משהו שהרוב משתפים עם החברה.
ומה שכן, זה ממכר.
אני לא יכולה לחזור אחורה ולהיות ונילית ומשעממת. מהרגע שגיליתי את עצמי (או יותר נכון... גילו אותי) אין לי דרך חזרה.
זה לא יהיה נכון לומר שאני לא צריכה את "העולם המציאותי"... אחרת לא היו לי געגועים וציפייה לחזור לעולם הנעים והמלטף והמצליף שלי.
אבל תסכימו שאין מקום יותר טוב מזה.
ומאחורי המסיכה שאני צריכה ללבוש, של בחורה מטופחת, שאפתנית, צעירה מסתתרת ילדה עם מוצץ וקוקיות שרק צריכה חיבוק וליטופים... וגם קצת התעללות.
