שתמיד אני תופסת את עצמי וחושבת "מגבוה". חושבת לעצמי מה התוצאה של כל התשוקה האינסופית הזאת?
אני כבר רואה את עצמי יושבת מול פסיכולוג קירח שמסתכל עלי ומנסה להבין, שואל הרבה שאלות על הילדות ובסופו של דבר פוסק בינו לבין עצמו שמה שאני מרגישה הוא לא כל כך תקין.
וזה ברור גם לי שזה משחק באש.
שזה יכול למוטט אותי ושכל האשליה תתנפץ. וזה כמו לפחד לצלול לבריכה מאוד עמוקה שאי אפשר לדעת מה קורה בתחתית.
וזו הבטחה מאוד גדולה שאי אפשר לדעת איך היא תתקיים ואם בכלל.
והפחד הזה של האם תחושת הריקנות כבר חתמה אצלי קבע מרחף מעלי כל הזמן.
ואני יודעת שעשיתי דברים נוראיים בחיים אבל כל מה שאני רוצה זה אבא, אולי הדבר הכי לגיטימי לבקש. דמות כל כך בסיסית אבל כל כך נחוצה.
ואולי אני צריכה לעמוד מול הפסיכולוג ולהגיד לו שהוא לא מבין כלום ושאין לו זכות לשפוט את התשוקות שלי... כי איך שאני לא אהפוך את זה, אני שפחה.
אבל השאלה היא מה המחיר לזה?
