כשהייתי בת 13.5 החלטתי שאני רוצה למות. זה נבע מהרבה סיבות: הורים גרושים שבשלב הזה ניהלתי את הסכם הגירושים שלהם, הפסקתי בשלב הזה לפגוש את אבא שלי כי היה לא שקט אצלם בבית ועוד כמה שטויות קריטיות של הגיל המטומטם הזה.
אז עשיתי מחקר מקיף על שיטות ואפשרויות שכלל תרשימים על מחברות בביה"ס. מטבעי אני לא מתחבר לכאב ארוך וממושך. בדקתי אופציות על להשיג אקדח אבל אין שום אפשרות בעולם שילדה בת 13 תשיג אקדח (אלא אם כן ההורים שלה מחזיקים בבית וזה לא היה המקרה שלי).
אז החלטתי שהדרך הכי טובה זה לבלוע מלא כדורים ולחכות.
אז הלכתי לבית מרקחת וקניתי 100 כדורים של אקמול.
יום אחרי זה הברזתי מבי"ס, כתבתי איזה משהו, בלעתי הכל מהר וחיכיתי.
זה תחושה מוזרה, לחכות למוות. זה לא היה מפחיד.
אפילו לא שמתי לב שאיבדתי הכרה והתעוררתי אחרי כמה שעות.
התסכול הכי עמוק הוא למצוא את עצמי ערה אחרי שהתאמצתי להרוג את עצמי.
אבל החלטתי שאני לא מוותרת. אז שבוע אחרי זה קניתי 150 כדורים. שוב הברזתי, שוב בלעתי שוב חיכיתי למוות.
ו.... התעוררתי. DAMN YOU! למה זה כל כך קשה להרוג אותך?!
החלק היחיד שלא חשבתי עליו בתכנית הוא להסתיר ראיות ואמא שלי מצאה 4 קופסאות ריקות של אקמול ושלחה אותי לאבחון, לפסיכולוג ולפסיכיאטר.
האבחון מצא שאני בדיכאון והייתה המלצה על אשפוז, שהפסיכולוג שלי לא המליץ כי הוא חשב שזה יעשה לי רע.
הוא אמר שאני במצב טוב בשביל בחורה בדיכאון.
בשלב הזה התחלטתי להסתובב עם סכינים בתיק, רק למקרה שיבוא לי לפגוע בעצמי.
אחרי חצי שנה של נדנודים, אמא שלי הסכימה שאפסיק את הטיפול. האמת, זה לא שלא הייתי צריכה, זה שהפסיכולוג בהה בי וזה כל כך הלחיץ אותי שלא יכולתי לדבר בשלב מסוים.
