לפני 8 שנים. 22 בינואר 2016 בשעה 11:40
ואז... אחרי שנה של הכחשות זה מכה. מכה חזק, כמו שוט מעור.
להבין שכל מה שחשבתי שאני צריכה זה שקר גדול שהאכלתי את עצמי.
להבין שהחייתי את עצמי בעולם של דמיונות חסרי משמעות.
מאז שאני אזרחית אני מבינה יותר. כאילו שאיך שיצאתי מהבסיס נפתחו לי העיניים.
כי החיים האמיתיים זה לא צבא. זה פה.
וכשאת צריכה לפרנס את עצמך ולא לפרנס לעצמך שופינג.... זה מכניס לווייב אחר לגמרי.
פתאום ורוד עם קוקיות ונצנצים נראה... LAME. (הלו קיטי- אני עדיין אוהבת אותך!).
אז מה אני צריכה?
שידברו איתי ולא אלי.
שיקשיבו ולא ישמעו.
שיתבוננו ולא יסתכלו.
