לפני כמה חודשים ראיתי סדרה קצרה שעוסקת בשימוש לרעה באינטרנט.
אחת הדרכים הייתה הפצת רעיונות של כתות.
אחת הכתות שהוזכרה בפירוט הייתה כת שמטרתה להשריש בראשיהם של צעירים שהוריהם ומשפחתם הם דבר הרסני ושהדרך היחידה לצמוח מחדש היא לנתק מהם קשר.
מסופר על בחורה שהושפעה מהרעיונות האלה ולבסוף ברחה מהבית וניתקה קשר עם הוריה בניגוד לרצונם. כמובן, היא הבינה שזה לא אפשרי בשבילה והגעגועים הכניעו אותה.
הכת הזו מוגדרת ככת מסוכנת.
על פניו מקבלים רושם מאוד שלילי אודות הרעיון. אבל במבט לאחור.... אני מאוד מאוד מאוד (!) מבינה מה עומד מאחוריו.
כששני ההורים שלי הם מפלצות חסרי אחריות שאולי לעולם לא יבינו את הנזק שעשו לי, מה משאיר אותי בקשר איתם בעצם?
הבחור שאני יוצאת איתו שאל אותי על זה. "מה מחזיק אותך בקשר איתם אם את כל כך כועסת עליהם?".
זו שאלה טובה. אולי זה העניין הזה שאני מפחדת מניתוק מוחלט (יש לי נטייה תמיד לשמור על כל האופציות לא סגורות). אולי זו התכונה שלי הזאת לאהוב את מי שפוגע בי ואולי זה העניין הזה של להיות יתומה באמת שמפחיד אותי.
ולמה אשמה? כי מישהו עוד יצטרך לספוג את זה בסוף. מישהו יצטרך להכיל את כל הזוועה הזאת.
אני לא חושבת שזה משהו שגם טיפול מוציא מבן אדם. גם לא אחרי שנים. גם לא רפואי וגם לא כדורים. דפוקה נשארת דפוקה.
אני רק מרגישה שיא האשמה שהוא צריך להחזיק אותי חזק שאני לא אפול.
