אבא שלי לא מאמין בי. בשום דבר שאני עושה.
לפני שבוע זה היה שנה לשחרור שלי. כשאמרתי לו את זה הוא אמר "אבל לא עשית כלום חוץ מלבזבז את הזמן".
למה? כי אני לא רוצה ללמוד לפני שאני מוכנה? כי ממש לא מתאים לי לבזבז זמן וכסף על פסיכומטרי?
מבחינתו כל דבר שגורם לך ליהנות בחיים הוא בזבוז של כסף.
זה מבאס אבל מה אני יכולה לעשות שהוא אבא שלי?
אחד מבני הזוג שלי אמר לי אחרי שכל פעם הייתי נפגעת ממנו שאולי כדאי לנתק איתו קשר. זה היה נשמע לי לא סביר אבל מאז באמת התרחקתי. אבא שלי לא יודע שאני כאן. הוא בטוח שאני בבית אצל אמא.
מבחינתו ללמוד מקצוע משמע שאין לך מקצוע ושזו לא עבודה (למשל כשאמרתי שאני רוצה ללמוד קוסמטיקה). גם הכסף שיש לי בחיסכון מבחינתו לא תקף ללימודים מסוג זה. רק אם אני אלמד באוניברסיטה איזה מקצוע משעמם ש-90٪ ממנו מבוסס על תיאוריות לא רלוונטיות למאה ה-21 וסביר להניח שגם לא אעסוק בו? למה לא לחסוך את הבכי, הכאב והייסורים מעכשיו וללמוד משהו שאני באמת אוהבת?
NOT GOOD ENOUGH!!!!
ראיתי איזו תכנית אתמול. זה היה חלק קטן ושולי אבל מאוד משמעותי בעיני. על בחורה בגילי שיוצאת עם גבר בגיל של ההורים שלי. הוא במקרה פוגש את אבא שלה (שהוא לא בקשר איתה) והוא אומר לו:"אולי יש לה דאדי אישוז, אבל זו התוצאה כשיש לה אבא מנוול".
מסכימה עם כל מילה. למעשה, אני חושבת גם שהוא לא יכול להיות מופתע שאני לא חדורת מטרה כשאף אחד לא תומך בי. ביום שהשתחררתי הוא נזף בי שאני לא נרשמתי ללימודים עדיין ושאין לי פסיכומטרי.
זה נושא שקראתי עליו הרבה, על משמעות של דמות גברית דומיננטית בחיי ילדים, על הסמכותיות שאבא מעניק לילדה, תחושת הגנה. אני מקנאה בכל מי שאי פעם הרגיש את זה.
