הכל התחיל בארוחת שישי, כשאחותו הגדולה סיפרה שהוא היה הילד הכי מתוק בעולם. כשחשבתי על זה, הוא מעולם לא הראה לי תמונות (שנינו די שונאים להצטלם). אז ביקשתי לראות והוא הסכים.
בשבת לקראת הצהריים הוא הגיע לחדר עם אלבום גדול ומאובק.
הוא באמת היה הילד הכי חמוד בעולם. יפיוף קטן כזה שלא מרבה לחייך.
סיפרתי לו שאני הייתי קופיפה קטנה ושבאיזשהו שלה זה התייצב.
ראיתי הבעה קפואה בפנים שלו.
"אני מכוערת בעינייך?" "לא".
"אני יפה בעיניך?" ואז נהיה שקט ואני נכנסתי לבכי היסטרי והתחלתי לצרוח עליו שהוא שקרן ושאני לא מאמינה שהוא כל הזמן הזה סתם שיחק אותה.
הוא כמו כל גבר נורמלי תפס את עצמו ולא הבין מאיפה זה בא עליו והבין איזו שטות הוא עשה.
הוא תפס אותי בכח ומשך אותי אליו.
"אני חושב שאת יפה אבל זאת לא הסיבה שבגללה התאהבתי בך. אני התאהבתי בך בגלל מי שאת. בגלל שאת מצחיקה וחכמה ומתוקה ושאת החתלתולה שלי".
לא יכולתי לכעוס עליו יותר. התחלתי לבכות ולהיזכר בפרידה שלנו הראשונה, רק שהפעם אמרתי את זה בקול. שזה כואב לי בטירוף רק מלחשוב על זה.
והוא חיבק אותי חזק ופתאום הרגשתי את הכתף שלי רטובה. העיניים שלו היו רטובות מדמעות.
"אתה בוכה????"
"לא.... אבל אם את תספרי למישהו אני אפוצץ אותך מכות".