בשנה בזאת למדתי להתגבר על הרבה פחדים. אני יודעת להגיד בוודאות שזה כמו להיגנל לכביש ללא מוצא. זו התחושה. באיזשהו שלב יש צורך להסתובב, לחפש כיוון חדש. למדתי להתגבר על הפחד מטיפול. התחלתי טיפול לפני חודש. מאז שחזרתי הביתה, חזרה.. הכל לא חזר להיות כמו שהוא היה, כמו בסרטים. זה היה בלתי נסבל. מורט עצבים. איום ונורא. אז במאמץ נואש נאלצתי לחפש שוב. נקודת השבירה הייתה היום בבוקר. בלכתי עם החבר לעשות סיבוב ועל הדרך ללטף את החתול של השכנים. זה תמיד מרגיע אותי. באיזשהו שלב התחלתי לבכות. הרגשתי שהחיים שלי בזבל. שאין לי כלום בעד. אז מה אם חבר שלי מצליח ומוצלח, זה לא הכל בחיים. הוא שאל למה אני בוכה והוא ניסה לעודד אותי. ואז כשחזרתי הביתה נכנס בי פתאום משהו. לא עברו עשר דקות וכבר ידעתי איפה, מה ומתי אני מתחילה ללמוד. המבוי הסתום הזה מוביל לנקודת פתיחה אחרת.
לפני 6 שנים. 4 בפברואר 2018 בשעה 21:05