במשך הרבה זמן זה כבר מקנן בתוכי, יום יום, שעה שעה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתמודדת עם חרדת נטישה, בתור ילדה נטושה בעצמי.
בקושי מפרידות הוא הרבה יותר מסתם קצת "להזיע מהעיניים" ועצבות, זה יותר מזה. זה מחשבות בלתי פוסקות על איך להשאיר את מי שאיתי, בקבוצה שלי.
זו אחת מסוגי החרדה הנפוצים ביותר בעולם המערבי. וגם אני, כילדה להורים גרודים, שעקרו אותי מאבי בגיל ארבע בערך, בניגוד גמור לרצוני (כי בתכל'ס, ממתי שואלים ילדים?!) וכך גם בי התעוררה התופעה.
ההקשר הרחב יותר יסופר בפוסט אחר.
חרדת הנטישה שלי יכולה "להתפרץ" מפחד נטישה של בני זוג, חברים ואפילו הורים.
אבא שלי נטש אותי סופית בשנה שעברה. אשתו השניה של אחיו הכירה לו את בת הדודה שלה מבלרוסיה והאידיוט "קפץ על המציאה" כאילו היא זהב, ובסוף קיבל את קרואלה דה-וויל.
הוא עוד בהכחשה לכך שהוא התחתן עם השטן, אבל כשאמרתי לו שאני לא מעוניינת להיפגש איתה בשום קנה מידה, הוא גם ויתר עלי. אני חיה עם זה בשלום, אפשר לומר. אבל הוא באמת לי בחלומות, לפחות פעם בשבוע. הפסיכולוגית מסכימה איתי שעקב כך שבוא לא הפסיק לפגוע בי רגשית מאז שגדלתי, באמת טוב לי בלעדיו. אנע נקווה שלא ירשתי ממנו את הנטייה ךפגוע במי שקרוב אליך ולהיות אדיב למי שרחוק ממך (עד שגם הוא הופך קרוב אליו).