אז אחרי תהליך ארוך וממושך של טיפול, הגעתי למסקנה (שהוא כשלעצמו פולשני והרבה פימים משאיר נפגעים בשטח) הגיע הזמן למסקנה שאני מוכנה לשלב הבא, טיפול פסיכיאטרי. הייתי אצל מספר פסיכיאטרים השנה. כולם ללא יוצא מן הכלל הם ללא ספק האנשים המשעממים והרחוקים ביותר מפסיכופתולוגיה שהיכרתי כל חיי, ולכן גם האבחנות וההמלצות שלהם הם קצת כמו פתרון של משוואה עם שני נעלמים.
אכזבה אחרי אכזבה הולידה את חוסר הציפיה שלי למפגש שהתקיים אתמול עם הפסיכיאטרית. החלטתי שאני מביאה איתי את אמא שלי, מה שפעם לא הייתי אפילו מעלה על דעתי. נכנסנו למרפאה שבה היא עבדה. מרפאה מפוארת לכל הדעות. היא הזמינה אותנו להיכנס. הסברתי לה ששתינו מתחום מדעי החברה כך שהיא לא צריכה לחשוש להשתמש במונחים מקצועיים. תחילה היא שאלה על הילדות, הבגרות ועל הסטאטוס קוו.
ככל שהשיחה התקדמה, הנוכחות של אמא שלי התחילה להפריע. ברגע שהיא שאלה על מערכות יחסים לא תקינות, זה היה הרגע שבו ביקשתי מאמא שלי לצאת ואז שמתי את הקלפים על השולחן.
כן, אני מודה, יש לי רפרטואר של עשרות מערכות יחסים לא בריאות ומזיקות. כן, הייתי מכורה למין.
ושכבה אחרי שעבה היא קילפה אותי. הפרעה אחרי הפרעה שההקשר מוסבר לי במדויק.
שלב אחרי שלב. זה היה כמו שארכיאולוג מגלה סליק נשק ממלחמת העולם הראשונה.
מגדל הקלפים שכביכול שמר עלי כל השנים התפרק לנגד עיני. הייתי חשופה מול עצמי, אני ומגוון האבחנות המדאיגות שלי.
ברוכה הבאה לעולם הפסיכופתולוגיה, ולאו דווקא מהצד המטפל...
