אני עדיין מנסה להבין את כל מהלך האירועים מהימים האחרונים.
איך שהחיים האלה הם תמיד רכבת הרים אחת גדולה שאין לי שום דרך להבין איך מי תכנן את המסלול שלה.
שום דבר גם לא מכין לזה, גם כשזה צפוי. וזה היה צפוי כבר חודשים.
שלוש דקות וזה נגמר. מתחילה למחוק מספרים, למחוק תמונות, למחוק מחשבות.
להגיד לעצמי שמחר בבוקר אני הולכת לעשות את כל מה שלא עשיתי בשנה וחצי האחרונים.
וכשאני קמה בבוקר, זה חוזר לשבריר שנייה לנקודת ההתחלה והמוח חוזר לחשוב על כל מה שקרה.
לא! אני לא רוצה לחשוב! מתחילה להריץ לעצמי תיאוריות מהלימודים בראש.
אפרופו תיאוריות, הזמן שייקח לי להתגבר על זה קצר מהזמן שאני מעלה בראש שייקח לי. זו עובדה מדעית.
זה גם לא ספציפית אליו. אני כבר חודשים לא מרגישה אותו הדבר כלפיו, כמו שהוא כבר חודשים לא מרגיש אלי כלום וסתם חייכנו כאילו הכל בסדר.
אני לא יודעת להתמודד עם פרידות. אני לא יודעת להכיל נטישה.
הרגשתי שאני צריכה להחזיק בכח בשביל לקבל ממנו מעט תשומת לב. וזה לא שווה את זה.
הוא לא שווה את זה.
ובדבר אחד הוא צדק- מגיע לי יותר.
