הכל התחיל לפני פחות מחודש. הייתי כבר בשבוע וקצת של ההדחקה מזה שהיה לי חבר, שהייתי אמורה לטוס אליו ושזו הפרידה הכי יקרה שהייתה לי בכל חיי.
הוא הבחור האחרון שחשבתי שידליק אותי- בגיל שלי, בגובה סטנדרטי ורזה יותר מילדה בחטיבת ביניים (אבל בחור יפיוף..).
הוא התחיל לעבוד איתנו בערך לפני שלושה שבועות ומסתבר שאנחנו לומדים את אותו הדבר באותו המקום (הוא התחיל אחרי, אז עוד לא יצא לנו ללמוד קורסים ביחד, אבל כבר יש לנו קורס אחד שיצטלב בסמסטר הבא), ומן הסתם, זה גורר הרבה תחומי עניין משותפים.
האמת שזה לא היה לי בראש, אבל החברות שלי דאגו שזה יהיה לי בראש, מאוד עמוק בראש.
וכבר שבוע ומשהו הדבר היחיד שאני בודקת כשיש סידור עבודה, זה לראות אם יש לנו משמרות חופפות, ואם יוצא לנו לעבוד בצוות ביחד... בכלל טוב.
הבעיה תמיד במקרים האלה, זה מי ניגש ראשון? זה הופך למין סוג של משחק- במודע או לא במודע- של סוג של חיזור. אבל מי אמר שזה לא בראש שלי? או שאני באמת רואה את זה? אולי אני בוחרת לראות את זה כי השתילו לי את זה כל כך חזק?
אני יכולה להגיד שהוא מתעקש לחבק אותי בבוקר, ואני לא רואה שהוא ממש עושה את זה עם בחורות אחרות. יש בינינו קשר, אבל אולי הוא לא כמו שאני מצפה ממנו להתפתח?
אולי אני סתם בחורה בודדה שרק צריכה את זה אחרי כל כך הרבה זמן? (למרות שהפרידה הייתה רק לפני חודש, היה נתק של עוד חודשיים נוספים).
אני מאכילה את עצמי סרטים, מנסה למצוא לעצמי תירוצים למה להיות לידו ואני מפחדת שזה יערב רגש אמיתי.
כרגע אני סתם דלוקה ומחכה שזה יעבור. אני מפחדת מה יקרה ברגע שהוא יבין וברגע שזה יתגלה לשאר הצוותים שעובדים איתנו ויתחילו לרכל, וזה הדבר האחרון שאני רוצה.
אולי זו רק אני, אבל הפחד הכי גדול שלי זה להגיע לנקודה שאם כן יהיה משהו, תהיה לי את התחושה של "אז בשביל זה התאמצתי?"
