מחשבות ורגעי מנוחה.

עשיתי הפסקה קלה מהאתר, 

לנקות את הראש בתקופה קשה כזו, 

להתאפס על החיים שלי אחרי הרבה דרמות ובלגנים שהיו לי בחודשים האחרונים. 

והדבר המדהים? 

אף שיחה לא המשיכה... 

אף הודעה לא התקבלה... 

אף הודע לא נענתה...

אף אחד לא שם לב לפי דעתי... 

אז החלטתי לצאת מפה, 

מוזר שאני כותב היות ולא באמת שמים לב..

אבל למי שאיכשהו כן ישים לב.. 

הפרופיל ישאר פתוח לשבוע הקרוב ואז ימחק.. 

מי שתרצה למצוא אותי כבר ימצא/תמצא.

מאחל לכולם את כל העולם והאושר והעושר.. 

אני הייתי אני.. 

אתם הייתם אתם.. 

הייתי אומר שנתראה אבל אנחנו לא.. 

לא פה ולא בעולם..

איזה אושר, 

איזה כיף, 

אחרי כמעט 6 חודשים של עבודה( לא רצוף היה לי עוד מליון דברים תוך כדי), מעל ל40 מאמרים. 30 עמודי תוכן שצומצמו ל15.

סוף סוף הצעת המחקר שלי עברה לעורך לשוני ולאחר מכן תוגש לועדה לאישור. 

יש מצד אחד תחושת אושר נפלאה והצלחה. 

מצד שני? 

אין לי מה לעשות כרגע... צריך לחכות שיחזור מעריכה ומהועדה..

אז מה נותר? 

לפנק את עצמי הערב ומחר? 

מחר לחזור לקרוא מאמרים לקראת כתיבת התזה. 

לקרוא על רעידות אדמה, ארכאולוגיה, גאולוגיה, פוליטיקה עתיקה וכלכלה עתיקה.

יש עוד המון לעשות אבל הערב אהנה ואנוח. 

* בתמונה הסיוט של חיי שנקרא לעבור ולוודא את הביבליוגרפיה כי איזה בן זונה אחד( אני) החליט לצטט 40+ מאמרים ופרסומים.

ככה מתחיל עוד יום, 

שעון מעורר שמעיר אותי מחלום נהדר. 

העציצים במרפסת מקבלים את המים שלהם.

נסיעה קצרה לקמפוס. 

והנה מול המחשב, 

מול הצעת המחקר.. 

במקור היא הייתה 30 עמודי תוכן, על בית שאן, ארכאולוגיה ורעידות אדמה..

צריך לצמצם ל15.. בלי לאבד הרבה תוכן.

העיניים קוראות. 

הידיים מקלידות משפטים מחדש. 

המוח חושב על ניסוחים. 

ולאט לאט מצטמצם. 

כבר הגעתי ל17 עמודים.,

עוד טיפה! 

עוד טיפה ויש לי הצעת מחקר מוכנה להגשה. 

וזה בא בעיתוי מושלם, 

הרי מחר אני מקבל את תעודת ההצטיינות על התואר הראשון שלי. 

סה"כ שבוע טוב ונפלא, 

פשוט בקרים שמתחילים אותו דבר. 

אותה שעה, אותה רוטינה, אותה הצעת מחקר. 

שיהיה לכולם יום נפלא ושקט.

לפעמים אני יושב עם הקפה שלי בבוקר ומהרהר, חושב על דברים של היום, העתיד ואפילו העבר. 

בכל זאת ארכאולוג.. 

והיום עם הקפה עלו לי תהיות על העבר, 

האם היו פטישים בעבר? ואני מדבר על העבר הרחוק, תקופת הברזל... הברונזה.. פרהיסטוריה..

אני מנחש שהיו פטישים כי תמיד יש את המשיכה הספציפית והמיוחדת אבל האם הם אותם פטישים? באותה תצורה? הרי כל אחד הסתכל אחרת על דברים.. גם רגשות לא אותו דבר כמו שהיו בעבר. 

כמו המלך המצרי הפסיכופת שאמר " אני רוצה לבנות לעצמי קבר בצורת פירמידה ענקית"( ראו פירמידת המדרגות של דג'וסר בסקארה.. פירמידות בגיזה של ח'ופו.. הפירמידה העקומה בדאחשור ועוד... ).

מי היה הראשון לבוא ולהגיד... אני רוצה פט פליי.. אני רוצה ביזאר.. אני רוצה להיקשר ולהיות חפץ..אני רוצה להיות DD/LG

אולי דווקא זה הגיע מתוך עינויים ושבי? ומשם התגלגל והתפתח לאורך השנים למה שאנחנו מכירים היום? כמו שייתכן ויושבי המערות בפרהיסטוריה שהתבוננו ערב ערב אל השקיעה פיתחו את החשיבה שהעולם הבא והמוות קשור למערב( כמו בהרבה תרבויות).

האם הפטישים והקינקים היו מיוחסים ליחסית טאבו כמו שהם היום? או שהיה יותר נהוג ומקובל? 

תכלס? אם הייתי יכול הייתי חוקר לעומק את זה וכותב מחקר שלם על זה.. אבל קודם צריך להתרכז בכתיבת התזה שלי לתואר שני ואז אולי אתפנה לזה. 

בינתיים תהנו עם ההרהורים... 

החיים כל הזמן ממשיכים, 

מצד אחד צריך לקרוא מליון מאמרים, לסיים הצעת מחקר ולהתקדם בתזה שלי.. 

אבל משיחה שהייתה לי נזכרתי בסיפור שכתבתי מזמן.. עצרתי בפרק 8.

ויש עוד להמשיך.. 

המסקנה? צריך לפנות זמן לקצה השני של המנעד.. לכתוב סיפור אירוטי, עלילתי וכיפי כדי לתת למוח לעצור בין מאמר למאמר.. 

היו כמה פגישות נחמדות, 

דיברנו,

צחקנו,

התחברנו, 

בישלתי אוכל טעים, 

אכלנו,

התנשקנו, 

שכבנו.

ושם... היא ציפתה ליותר... 

ציפתה ליותר זמן... 

ציפתה שאוכל שוב ושוב ושוב.. 

ובשלב כלשהו.. לא יכולתי עוד... 

ופיציתי על זה והיא אמרה שיהיה בסדר... 

היא אמרה שנדבר... 

אבל לא, 

ההרגשה הייתה שזה לא ימשיך.. אבל אני? אני אופטימי... 

ומהר מאוד לא דיברנו למרות שניסיתי... מהר מאוד

אין קול ואין עונה.. 

ועכשיו אחרי זמן מה... היא חזרה לאקס.. 

זה אני שלא בסדר? 

אני לא עמדתי בציפיות? 

אני אכזבתי? 

אני תמיד רוצה שיהיה טוב וכיף ונהדר.. 

וכשאני לא מצליח זה שובר... 

אני לא אוהב לאזכב.. 

גם כשהמוח אומר לי שהציפיות מוגזמות, 

גם כשחברים אומרים שעשיתי הכל בסדר ואני לא הבעיה.. 

אני מרגיש שאני טעיתי... 

אני משוטט פה כבר זמן מה, 

קורא, מסתקרן, מדבר פה ושם בצאט וחוזר חלילה.

אני כבר מכיר את עצמי, בהתחלה אני חסר ביטחון ואחכ הכל מגיע ומתיישר כמו שצריך. אבל הצעד הראשון.

הצעד של לפתוח את הלב, 

לפתוח את הראש, 

להוריד את החומות ולעשות צעד. 

זה, תמיד מפחיד. לא משנה מה. 

 יום קראתי פרופיל מהמם, שסקרן ורק רצה שאשלח הודעה.

אז שלחתי... 

אח"כ חשבתי על הגברים ששולחים העתק הדבק והורסים לאחרים.

חשבתי על הגברים ששולחים דיק פיק בלי קשר והורסים לאחרים.

ועוד הרבה... 

ואז עולה התהייה, איך הבנות מרגישות? איך זה לחוות את זה? בטח לא קל, אני לא בת אז אני לא יודע, אני לא אדע לעולם.. אבל יכול לנחש, יכול לשער. 

ולכן, יושב וממשיך לגלול בבלוגים. ואולי ההודעה נבלעה בין ההורסים, ואולי היא לא.

רק הזמן יגיד.

נ. ב. בחייאת חברה', תהיו נחמדים לכולם. 

הרבה זמן שלא הייתי פה, 

הייתה תקופה עמוסה. 

עמוסה בטוב וברע ביחד. 

כל הזמן עובד, רץ, מתפעל, מנהל. 

וצריך לנוח,

רוצה לחזור לכתוב את הסיפור האירוטי. 

עצרתי בפרק 8, 

שעות של עבודה, 

עשרות עמודים, 

ועצרתי

אז הגיע הזמן לחזור. 

מד"ב, פנטזיה, ארכאולוגיה והרבה הרבה סקס. 

אולי אעלה לפה מתישהו, אולי לא. 

בינתיים מקווה לנשום ולעצור לקצת. 

יותר מחצי שנה עברה... 

יותר מחצי שנה עברה מאז שכתבתי מילה בסיפר שלי. 

כן כן אני כותב. 

סיפור על סקס, מדע בדיוני, כוחות על, קסמים, אזיקים ושוטים, קרבות וארוחות בוקר טובות. 

כן כן אני כותב. 

סיפור שכבר היום מגיע ל8 פרקים, מעל ל90 עמודים (בערך). 

כן כן אני כותב. 

בשביל הכיף שלי, בשביל להביע משהו, בשביל לשחרר אנרגיה.

כן כן אני כותב. 

כתבתי במשך שנה וקצת את ה8 פרקים הראשונים, ואז.. החיים נהיו קשים. 

עברתי דברים. 

עברתי תהליכים.

ועכשיו?? 

חוזר לכתוב!! 

סיימתי את פרק 8, תכף מתחיל את פרק 9 =) 

מי שרוצה לשמוע עוד מוזמנ\ת לכתוב לי...

עד אז? 

אני על המקלדת והוורד פתוח. 

אז הייתה תקופה קשה, 

הייתה תקופה של סבל. 

התקופה של עכשיו מביאה איתה אנרגיות חדשות. 

אנרגיה בבוקר ליום עמוס. 

אנרגיה לכתוב את הפרק השמיני של הספר שלי. 

אנרגיה לחיות את החיים.

אנרגיה לדבר, לצחוק ולהכיר.

אנרגיה להכל.