מחשבות ורגעי מנוחה.

אין מילים. 

אין כוחות. 

אני חי על הקצה.. 

שניות מקריסה.. 

שניות מקריסה פיזית אחרי שעות על גבי שעות על גבי שעות של עבודה. 

שניות מקריסה נפשית אחרי בלגנים אחרי בלגנים אחרי בלגנים. 

שניות מקריסה מנטלית אחרי דרמות ועוד דרמות ועוד דרמות. 

רוצה את השקט. 

רוצה את השפיות. 

רוצה לא להיות על הקצה כל יום מחדש. 

אבל כרגע? 

זה המציאות... 

אז חי על הקצה, רגל פה רגל שם. ומקווה.... 

מקווה לא תיפול מעבר 

אחרי תקופה מזעזעת.  

עם פיק הזייתי מזעזע בשבוע האחרון. 

הביא אותי, 

לאפיסת כוחות. 

אין כוח נפשי. 

אין כוח מנטלי.

אין כוח פיזי.

לא לדבר,  

לא לנשום,  

לא לעשות,  

לכלום....  

אז מה כן נשאר? 

להיעלם. 

גם ככה אני בורג קטן ולא חשוב. 

גם ככה יש מליון ושתיים שונאים שרק מחכים שאיעלם. 

גם ככה אני לא כזה חשוב. 

אז אולי להיעלם זה הפתרון. 

אולי לא. 

כרגע מה שכן ידוע. 

זה שאין כוחות.  

עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון.. 

היו לי ימים עסוקים ואפילו לא שניה לנשום. 

לא שניה להיות פה ולא שנייה לעצמי. 

מצד שני הספקתי המון... אבל עכשיו חזרתי. 

ומה קרה? 

הספקתי להתעסק בחפירה ארכאולוגית במשך חודש. לכתוב מאמר. לכתוב שלוש עבודות. לעבוד כמעט 17 שעות ביום.

אבל תכלס?

עובד אחד שצעק עלי את חייו ואמר שאני זבל ושמוק ולא מבין כלום והתפטר.

עובד אחר שצעק שאני כפוי טובה ומתנהג בזלזול.

עובד אחר שמתחיל להסית למרד וכתיבת מכתב לבוס שלי.

אני יודע שזה כמה סוררים. אני יודע שזה כמה שלא סובלים אותי כי אני לא נותן להם להיות בחופש ובית זונות בעבודה. 

אני יודע שהרוב לא חושבים ככה. 

אבל עדיין זה כואב. 

לשמוע את הדברים שאמרו עלי... 

הדברים שכתבו עלי לאחרים.... 

המילים שנאמרו לי בפרצוף... 

משקיע את נשמתי, בריאות ואת כל החיים שלי בעבודה הזו וככה הם אומרים? שבור מזה.. 

ועדיין? קם כל בוקר והולך לעבודה. 

נמאס לי לתת את כולי,

לתת את כל הלב, 

את הנשמה, 

המוח, 

לפגוע בעצמי, 

רק בשביל לא לקבל את זה חזרה. 

בא לי שישימו אותי מקום ראשון. 

בא לי להיות בראש סדר העדיפויות. 

בא לי שישקיעו בי הכל. 

אבל לא... 

משקיע את כולי, 

לא מצליח להפסיק, 

לא מצליח לשחרר. 

אז נפגע. 

ושוב? 

נותן הכל. 

די, בא לי להיעלם. 

בא לי לברוח מפה. 

בא לי להפסיק. 

בא לי... 

אולי פשוט התרגלתי לזה...

אולי לא מתאים לי מערכת יחסים... 

אולי לא מגיע לי מערכת יחסים... 

אולי עדיף לי לבד. 

אולי עדיף לי בבדידות. 

הלבד כבר נראה כמו חופש. 

החופש להיות לבד. 

החופש לא לדאוג לאף אחד. 

החופש לעשות מה שבא לי. 

אולי זה כי כבר התרגלתי. 

אולי זה כי כבר נמאס לי להוריד את המגננות ולהישבר. 

אולי זה כי נמאס להיפגע. 

אולי כי אין שם מישהי בשבילי. 

אבל בינתיים, 

מחפש את הנחמה. 

מחפש את האושר שבלהיות לבד. 

קשה למצוא.

אבל מוצא. 

כי אין ברירה אחרת... 

בא לי שוב להרגיש את זה... 

את הלב מדלג על פעימה.

את המוח מתכנן משהו מושקע. 

נרות, ארוחה מבושלת,רומנטיקה. 

את הרגע הזה שרק מחכים לדבר. 

את הרגע הזה שנפגשים ומכילים אחד את השני בידיים. 

את הרגע הזה לפני שהלב על מאתיים. 

את הרגש הזה במשהו נפלא, 

משהו יצרי, 

משהו שובבי, 

בא לי שוב שהלב שלי ידפוק. 

שהלב שלי ירצה לקפוץ החוצה. 

שהלב יפעם כל כך חזק ולא מספורט, 

לא מעבודה, 

בא לי שוב... 

שהלב ידפוק חזק...

בגלל בחורה. בגלל אישה.

אני כבר מזמן מצאתי לעצמי מסורת בדרך לעבודה. 

אחרי שהוצאתי את האופניים, ארגנתי הכל. 

פותח את השיר Helvegen בטלפון.

שיר ששמעתי לראשונה בסדרה "ויקינגים". שיר ששם מושמע ביציאה למלחמה.

המילים, המנגינה נכנסו לראש שלי.

אז עכשיו? כל פעם שאני יוצא לעבודה, או כל סיטואציה שאני יודע שתהיה קשה, ללא מנוחה, מעייפת, שוחקת, מעצבנת ועוד הרבה תיאורים.

אני שומע את השיר הזה.

וזה מרגיע, מוריד לי את הדופק, נותן לי לנשום לפני שמתחיל.

בסוף השיר הזמר אומר:

"Cattle die, kinsmen die, the self must also. die. I know one thing that never dies. The reputation of each dead man."

וזה כל כך חזק בעיני אחרי השיר הזה, ובכללי. בסוף כולם מתים, בעלי חיים, צמחים וגם אנשים. אבל מה שלא ימות זה הזיכרון, זה המעשים שעשית, החיים שחיית, המוניטין שצברת. וככה אני חי את חיי, חושב על עכשיו, עושה את המעשים הטובים שלי בשביל עצמי, עוזר לכולם. ובסוף? אחרי שאמות? לפחות יזכרו משהו...

ממליץ לשמוע עד הסוף, גרסה מהממת עם המילים. 

השבועות שלי רצים, 

כבר בלי לחשוב. 

קם בבוקר, 

עושה אימון. 

מצחצח שיניים, 

כוס קפה במרפסת. 

מתחיל את היום. 

בעבודה פותח את המחשב ועובד. 

כשצריך לעלות למעלה. 

שם האוזנייה, 

מעביר דרך החולצה, 

שם רתמה, 

שם מכשיר קשר. 

משקפי שמש ועולה. 

והיום רץ, 

בלי לחשוב. 

המעשים נהיו שגרתיים. 

פשוט בלי לחשוב.

בוקר חדש מתחיל, 

אתמול נגמר ב22:30

הגעתי הביתה למקלחת, ישבתי סוף סוף על הספה.

והמשכתי לעבוד על דברים משרדיים שלא הספקתי.

ככה זה כשאתה המנכ"ל.

אבל היום? יום חדש. 

המים תכף ירתחו. 

אני מתחיל את האימון בוקר הקבוע שלי. 

תכף נשב לנוח במרפסת לפני יום עבודה סביר. 

יום חדש תמיד מנקה את כל מה שהיה יום לפני 

שיהיה לכולם יום נפלא 😇

משבע בבוקר,

על הרגליים.

משבע בבוקר,

לא נח.

משבע בבוקר,

עובד.

העובדים? מעצבנים.

הלקוחות? זבלים.

המזג אוויר? סביר.

העל אש לידנו? מטריף.

ואני?

על הרגליים משבע בבוקר.

כנראה שאשב לפעם ראשונה היום באיזור 23:00.

בינתיים חושב על חופש,

משהו מעודד,

כוס קפה במדבר,

כרבול עם בחורה יפה,

ארוחה טובה עם כוס יין,

חופש ובעיקר?

לא להיות על הרגליים.