מחשבות ורגעי מנוחה.

בא לי שוב להרגיש את זה... 

את הלב מדלג על פעימה.

את המוח מתכנן משהו מושקע. 

נרות, ארוחה מבושלת,רומנטיקה. 

את הרגע הזה שרק מחכים לדבר. 

את הרגע הזה שנפגשים ומכילים אחד את השני בידיים. 

את הרגע הזה לפני שהלב על מאתיים. 

את הרגש הזה במשהו נפלא, 

משהו יצרי, 

משהו שובבי, 

בא לי שוב שהלב שלי ידפוק. 

שהלב שלי ירצה לקפוץ החוצה. 

שהלב יפעם כל כך חזק ולא מספורט, 

לא מעבודה, 

בא לי שוב... 

שהלב ידפוק חזק...

בגלל בחורה. בגלל אישה.

אני כבר מזמן מצאתי לעצמי מסורת בדרך לעבודה. 

אחרי שהוצאתי את האופניים, ארגנתי הכל. 

פותח את השיר Helvegen בטלפון.

שיר ששמעתי לראשונה בסדרה "ויקינגים". שיר ששם מושמע ביציאה למלחמה.

המילים, המנגינה נכנסו לראש שלי.

אז עכשיו? כל פעם שאני יוצא לעבודה, או כל סיטואציה שאני יודע שתהיה קשה, ללא מנוחה, מעייפת, שוחקת, מעצבנת ועוד הרבה תיאורים.

אני שומע את השיר הזה.

וזה מרגיע, מוריד לי את הדופק, נותן לי לנשום לפני שמתחיל.

בסוף השיר הזמר אומר:

"Cattle die, kinsmen die, the self must also. die. I know one thing that never dies. The reputation of each dead man."

וזה כל כך חזק בעיני אחרי השיר הזה, ובכללי. בסוף כולם מתים, בעלי חיים, צמחים וגם אנשים. אבל מה שלא ימות זה הזיכרון, זה המעשים שעשית, החיים שחיית, המוניטין שצברת. וככה אני חי את חיי, חושב על עכשיו, עושה את המעשים הטובים שלי בשביל עצמי, עוזר לכולם. ובסוף? אחרי שאמות? לפחות יזכרו משהו...

ממליץ לשמוע עד הסוף, גרסה מהממת עם המילים. 

השבועות שלי רצים, 

כבר בלי לחשוב. 

קם בבוקר, 

עושה אימון. 

מצחצח שיניים, 

כוס קפה במרפסת. 

מתחיל את היום. 

בעבודה פותח את המחשב ועובד. 

כשצריך לעלות למעלה. 

שם האוזנייה, 

מעביר דרך החולצה, 

שם רתמה, 

שם מכשיר קשר. 

משקפי שמש ועולה. 

והיום רץ, 

בלי לחשוב. 

המעשים נהיו שגרתיים. 

פשוט בלי לחשוב.

בוקר חדש מתחיל, 

אתמול נגמר ב22:30

הגעתי הביתה למקלחת, ישבתי סוף סוף על הספה.

והמשכתי לעבוד על דברים משרדיים שלא הספקתי.

ככה זה כשאתה המנכ"ל.

אבל היום? יום חדש. 

המים תכף ירתחו. 

אני מתחיל את האימון בוקר הקבוע שלי. 

תכף נשב לנוח במרפסת לפני יום עבודה סביר. 

יום חדש תמיד מנקה את כל מה שהיה יום לפני 

שיהיה לכולם יום נפלא 😇

משבע בבוקר,

על הרגליים.

משבע בבוקר,

לא נח.

משבע בבוקר,

עובד.

העובדים? מעצבנים.

הלקוחות? זבלים.

המזג אוויר? סביר.

העל אש לידנו? מטריף.

ואני?

על הרגליים משבע בבוקר.

כנראה שאשב לפעם ראשונה היום באיזור 23:00.

בינתיים חושב על חופש,

משהו מעודד,

כוס קפה במדבר,

כרבול עם בחורה יפה,

ארוחה טובה עם כוס יין,

חופש ובעיקר?

לא להיות על הרגליים. 

תכלס היום הולך כמו שציפיתי. 

יש עומס בעבודה, 

יש לקוחות מעצבנים( קהל ישראלי במיטבו).

מלא מנגלים מסביב, הריח של העל האש עף לכיווני.

הלכלוך נצבר לאט לאט ברחבי הפארק.

תכלס?

כמו שציפיתי...

ממשיך לשרוד את היום על שעתיים שינה,

ער מארבע וחצי, על הרגליים משבע ויורד מהרגליים ב22:00.

עוד יום שציפיתי לו.. 

תכלס, תכננתי לקום רק עוד שעה.. 

הגוף והמוח החליטו להעיר אותי כבר לפני שעה.

אבל עד עכשיו הצלחתי להכחיש במיטה.

לנשום, לנוח, להירגע.

כי אני יודע מה יגיע..

על הרגליים בעבודה כל היום.

עומס של יום העצמאות באטרקציה בלב תל אביב.

אז בבוקר כזה,

שראיתי את הזריחה,

עכשיו יושב במרפסת.

כוס קפה ביד.

מוזיקה טובה ברקע.

ונהנה מהשקט.

השקט שלפני הסערה... 

בא לי חופש, 

בא לי לקחת ג'יפ, 

לרדת למדבר יהודה. 

המקום שהיה לי בית במשך תקופה ארוכה.

לנסוע בשבילים, 

להרגיש את השקט. 

לעצור במצוק יפה, 

להכין כוס קפה. 

ולהיות בדממה. 

החיים רצים והעולם רץ. עבודה לימודים עבודה לימודים. 

ובא לי חופש. 

לצאת לטבע שמרגיע אותי. 

בא לי... 

היה רגע של תקווה.. 

מדבר עם מישהי, 

כימיה בשמיים. חיבור תוך שניות. 

דייט ראשון מדהים. 

דייט שני מדהים. 

ואז כשהמוח שלי סוף סוף עם טיפה תקווה. 

כשהלב כבר התחיל לספר את הסודות העמוקים. 

אז הכל התנפץ כמו שקורה לי תמיד.. 

" בא לי משהו קליל ולא מערכת יחסים..."

אלו הם חיי? שכל תקווה קטנה נגוזה?

מתי יגיע התקווה שתישאר?

מתי יגיע השמחה שהייתה לי בדייטים האלה ותמשיך?

נמאס..

נמאס מלפתוח ולחשוף ולהיפגע.

נמאס לפתוח ולחשוף ולהתנפץ.

נמאס.. 

יש משהו משחרר בלנקות את הבית.

אחרי יום עבודה ארוך של 10 שעות.

תיקונים, בנייה, עבודה פיזית.

טלפונים, פגישות, שיחות.

ובסוף?

למצוא את האנרגיה..

לשים מוזיקה,

לשחרר...

ולנקות.

אין מה לעשות זה נותן הרגשה טובה. 

 במיוחד אחרי שהכל נקי ואפשר לשבת במרפסת. 

*** האובך הזה הרג אותי!