מחשבות ורגעי מנוחה.

תכלס היום הולך כמו שציפיתי. 

יש עומס בעבודה, 

יש לקוחות מעצבנים( קהל ישראלי במיטבו).

מלא מנגלים מסביב, הריח של העל האש עף לכיווני.

הלכלוך נצבר לאט לאט ברחבי הפארק.

תכלס?

כמו שציפיתי...

ממשיך לשרוד את היום על שעתיים שינה,

ער מארבע וחצי, על הרגליים משבע ויורד מהרגליים ב22:00.

עוד יום שציפיתי לו.. 

תכלס, תכננתי לקום רק עוד שעה.. 

הגוף והמוח החליטו להעיר אותי כבר לפני שעה.

אבל עד עכשיו הצלחתי להכחיש במיטה.

לנשום, לנוח, להירגע.

כי אני יודע מה יגיע..

על הרגליים בעבודה כל היום.

עומס של יום העצמאות באטרקציה בלב תל אביב.

אז בבוקר כזה,

שראיתי את הזריחה,

עכשיו יושב במרפסת.

כוס קפה ביד.

מוזיקה טובה ברקע.

ונהנה מהשקט.

השקט שלפני הסערה... 

בא לי חופש, 

בא לי לקחת ג'יפ, 

לרדת למדבר יהודה. 

המקום שהיה לי בית במשך תקופה ארוכה.

לנסוע בשבילים, 

להרגיש את השקט. 

לעצור במצוק יפה, 

להכין כוס קפה. 

ולהיות בדממה. 

החיים רצים והעולם רץ. עבודה לימודים עבודה לימודים. 

ובא לי חופש. 

לצאת לטבע שמרגיע אותי. 

בא לי... 

היה רגע של תקווה.. 

מדבר עם מישהי, 

כימיה בשמיים. חיבור תוך שניות. 

דייט ראשון מדהים. 

דייט שני מדהים. 

ואז כשהמוח שלי סוף סוף עם טיפה תקווה. 

כשהלב כבר התחיל לספר את הסודות העמוקים. 

אז הכל התנפץ כמו שקורה לי תמיד.. 

" בא לי משהו קליל ולא מערכת יחסים..."

אלו הם חיי? שכל תקווה קטנה נגוזה?

מתי יגיע התקווה שתישאר?

מתי יגיע השמחה שהייתה לי בדייטים האלה ותמשיך?

נמאס..

נמאס מלפתוח ולחשוף ולהיפגע.

נמאס לפתוח ולחשוף ולהתנפץ.

נמאס.. 

יש משהו משחרר בלנקות את הבית.

אחרי יום עבודה ארוך של 10 שעות.

תיקונים, בנייה, עבודה פיזית.

טלפונים, פגישות, שיחות.

ובסוף?

למצוא את האנרגיה..

לשים מוזיקה,

לשחרר...

ולנקות.

אין מה לעשות זה נותן הרגשה טובה. 

 במיוחד אחרי שהכל נקי ואפשר לשבת במרפסת. 

*** האובך הזה הרג אותי! 

אין כמו רגעי שבירה...

כאלה שפשוט אתה מבין שחרא...

מבין שלאחרים יותר טוב פי אלף...

כמו הרגע הזה ששלושה חברים מהעבודה.

מדברים במשך ארבעים דקות על כמה התחילו איתם( גם בנים וגם בנות).

וכמה הזדמנויות היו להם.

וכמה רודפים אחריהם.

ואני ישבתי שם ואמרתי, סעמק... 

לא התחילו איתו כבר איזה חצי שנה. 

לא כלום.. 

אז אחד מרגעי השבירה הקשים. 

שמתחילים עם כולם ולא איתי... 

קשה לי, 

קשה לי לראות אנשים שאכפת לי מהם סובלים.. 

סובלים ונכנסים למוד הזה של זה מה יש. זה החיים. 

קשה לי לראות אנשים שאומרים שבא להם להפסיק לסבול אבל לא עושים עם זה שום דבר... 

קשה לי, 

ואני לא מצליח לשחרר... 

היום הכי נפלא שהיה לי ( ציניות).

קמתי ב6 בבוקר, למה? כי הגוף שלי החליט.

רציתי להישאר במיטה אבל הגב לא הסכים להפסיק לכאוב.

יצאתי לרכב ונסעתי ליפו לעבודה שהייתה לי שם וכמה פגישות.

בצהריים חזרתי לצפון תל אביב לפגישות אחרות.

בזמן הזה הגב שלי הזכיר שהוא סובל. הראש שלי הצטרף לתזכורת הזו.

במקביל בערך 25 טלפונים והודעות.

אח"כ כמובן לפארק לעבוד.

ממתינה של שעה בניסיון לפתור בעיה במערכת קופות.

קבוצה שטיפסה ורצתי מקומה לקומה, כמובן שהגב המשיך להזכיר והפעם גם הברכיים.

אח"כ לעזור למשפחה בכמה דברים לקראת החג.

עכשיו אוכל את הארוחה הראשונה שלי להיום.

ואז? חשבתם לישון? מה פתאום...

ממשיך לעבוד ולכתוב מסמכים ונהלים.

מקווה שלכולם היה יום יותר נעים משלי!

מתי תיגמר התקופה.... 

אני איכשהו משמש בחור מגנט לדרמה. 

דרמה מהבית. 

דרמה בעבודה. 

דרמה בלימודים. 

דרמה בכל מקום,

דרמה שמקיפה אותי. 

דרמה שמגיעה אלי לפתרון. 

אני מייעץ. תומך. עוזר במה שיכול.

והכי כיף? שבכלל לא מקשיבים להמלצות שלי.

ברור לי שזה רק המלצות אבל דיברתם איתי מסיבה מסוימת.

אז בינתיים מוקף בדרמה, וואלה? נמאס מהדרמה.

בא לי לברוח,

למדבר,

לשבת באיזה צוק.

כוס קפה.

בשקט שלי, בלי הטלפון, הלי העבודה

בלי הדרמות דרמות דרמות. 

תכלס? אני קנאי... 

לא רכושני. 

לא מקנא אם בת הזוג תדבר עם מישהו. 

לא מקנא על הרבה דברים. 

אבל כל מקנא באנשים שהכל מסתדר להם. 

כאלה שבמערכת יחסים שהם חלמו עליה. 

כאלה שיש להם זוגיות עם שליטה. 

כאלה שמגשימים את כל החלומות שלי. 

כאלה שאני מסתכל מהצד ורק מתפלל שזה יקרה לי. 

אז כן... אני קנאי לאושר של אחרים. מודה.

אבל בינתיים?

נשאר רק לקנא ולקוות שמתישהו יגיע תורי.