מחשבות ורגעי מנוחה.

אחרי הרבה זמן שלא צילמתי, חברה טובה שרצתה להצטלם הסכימה. 

נפגשנו אצלי. 

בירה וקצת צחוקים לפני. 

ואז התחלנו בסשן צילומים מטורפים. 

3 שעות של צילומים. 

2 שעות עריכה וסינון. 

והיה כל כך מדהים וכל כך כיף!!

**אם מישהי רוצה גם בשמחה רבה, עושה את זה לכיף שלי ולא בתשלום ולא כלום. 

תהנו מ2 נבחרות: 

אולי הגיע הזמן, 

לוותר. 

להרים ידיים. 

אני לא מצליח לעזור לחברים. 

לא מצליח להרגיע את הרוחות של העובדים שלי. 

לא מצליח לסיים את העבודות שיש לי ללימודים. 

לא מצליח למצוא מישהי שתעזור לי בכל זה.

אז אולי הגיע הסמן להרים ידיים.

להפסיק לנסות.. 

בא לי הרבה דברים. 

אבל עכשיו? 

בא לי לשכוח... 

בא לי לשכוח מהתקופה הזו. 

בא לי לשכוח מצלקות עבר שרודפות עד היום. 

בא לי לשכוח מדברים נוראיים שקורים לי. 

בא לי לשכוח מכל הרע. 

ולקבל רק טוב. 

אין טוב כרגע. 

אין אופציה לשכוח. 

אז בינתיים נתמודד..

כבר סיכמנו נראה לי שאני עוזר לכולם, 

מייעץ, תומך, מציע מה שביכולתי לעזור. 

אבל לפעמים אני נמצא במצבים קשים. 

כזה שחברה טובה מאוד מתייעצת, מתלבטת. 

ובסוף? 

עושה משהו שלא יעשה לך טוב. 

משהו שטעות. 

משהו שיתפוצץ לה בפנים בזמן הקרוב. 

אבל מה אני? 

רק מייעץ. 

רק תומך. 

לא יכול להחליט, לא יכול לקבוע לה. 

רק להיות פה לאסוף את השברים, 

רק להיות פה לתמוך.

אבל זה קשה..

ולא קשה כיפי. 

יושב לי על הספה... 

אחרי ימים קשים, נפשית, מנטלית, פיזית. 

וחולם.. 

חולם שיהיה לי מישהי שתרצה לפנק ולשרת אותי.

שאחרי יום של מעל ל12 שעות באוניברסיטה. תכין לי ארוחת ערב.

תכין לי את הקפה שלי בדיוק כמו שאני אוהב.

אחרי האוכל היא תפנה, תנקה ותצטרף אלי על הספה. 

ונתכרבל שנינו,

ונתנשק,

ונגע,

ונשחק,

ונירדם בזרועות של שנינו. יחד.

אבל.... חלומות נגמרים וצריך לקום להכין אוכל. 

בוקר חדש מתחיל, 

הימים הקשים לאט לאט נעלמים לאחורי הראש עד הפעם הבאה.

אבל כמובן שהכל בחיים שלי לא יכול להסתדר,

לא יכול להיות יום אחד בלי בעיות.

והאנשים שהחליטו לכתוב לי,

"למה אתה רק מפרסם דברים דיכאוניים ועצובים"

"רק דיכאון יש אצלך"

"תפרסם דברים שמחים"

"אתה באת רק לטרוף ולצוד"

מי אתם? 

מי נתן לכם את האופציה להחליט בשבילי? 

מי אתם שהחלטתם לבקר את הכתיבה שלי? 

את האני האמיתי שלי? 

אז כן.. אני לפעמים בדיכאון, לפעמים במקום אפל. זה הדרך שלי להתמודד. זה החיים שלי.

יום אחד מי שאזכה להיות איתה והיא תהיה איתה תדע, תכיר, תאהב אותי על זה.

בינתיים אין אחת כזו. אז פורק את מה שעל מוחי ומי שמעוניין לקרוא שיקרא. מי שלא? שלא. 

השבוע חברה טובה שאלה אותי למה אני נראה שבור? האם אני לא ישן מספיק? 

אמרתי לה שתכלס ישן מספיק.. לרוב 6 שעות, לפעמים פחות, לפעמים יותר אבל לרוב 6.

אז איך? למה?

כי העומס הנפשי,

העומס המנטלי.

גבוה.

העומס של כל הבעיות שמדברים איתי, כל העבודה שיש לי, דברים אישיים, כל הדברים שאני מטפל בהם. 

הכל ביחד יוצר כזה עומס נפשי ומנטלי. 

עומס כזה שגם 13 שעות שינה לא יספיקו. 

אז החוסר אונים של הפוסט הקודם עבר, 

הצלחתי להוריד את הלחץ ואת המחשבות. 

אבל אז הגיע עוד דבר בעבודה. 

ועוד חבר טוב במצוקה.

וכמו בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי עובר מדבר לדבר,

מאדם לאדם,

בעיה לבעיה.

כל הזמן עוזר.

דואג.

פותר.

מייעץ. 

וכל הזמן הזה שם את האחרים לפני, 

שם את כולם לפני, 

מסתיר את המצוקות שלי, 

כדי לפתור לאחרים. 

מסתיר את הבעיות שלי. 

את המועקה שלי. 

ועובר מדבר לדבר... 

יש רגעים שחוסר אונים זה מטריף ומדהים. 

יש פעמים שלא,

פעמים שחברה מאוד טובה וקרובה מדברת על לקחת כמה אדווילים יותר מדי, להיעלם...

להגיע לבית חולים.

ואני? מנסה בכל כוחי לעצור, לדאוג, לתמוך.

לוודא שלא יקרה לי שוב...

שאני לא אצטרך להתמודד עם הכאב הנפשי של דבר כזה שוב... 

אבל, 

לפעמים אין לי מה. 

אין לי איך. 

אז החוסר אונים המוחלט שאני מרגיש עכשיו... 

פשוט הדבר הכי נורא בעולם. 

אני לא מספר הרבה אבל עברתי מספיק חרא בחיים, 

אולי בגלל זה אני נהיה הפסיכולוג בכל מקום שאני הולך, 

אולי בגלל זה אני שם את האושר והחיים של אחרים לפני שלי.

אולי זה הכמות הלא מבוטלת של חברים שהתאבדו.

אולי זה האנשים שראיתי נהרגים מול העיניים שלי.

אולי זה הפצועים שחילצתי ממסלולי טיול ברחבי הארץ.

אולי זה התעללויות שעברתי.

אולי זה סיבוכים במשפחה.

אולי זה העומס הנפשי והמנטלי.

אולי זה עוד הרבה מהשיט שעברתי. 

אבל השאלה המרכזית שלי, 

מתי השיט שלי יפסיק? 

מתי אוכל לשמוח ולהנות מהחיים? 

מתי ידאגו לי כמו שאני דואג לאחרים?