איכשהו בנדודי בעולם הוירטואלי הגעתי לסרטונים של ריקוד ה"האקא" המסורתי של היו זילנדים ובמיוחד תרבות המאורי.
הריקוד בדרך כלל כולל רקיעה ברגליים, צרחות, הוצאת לשון ודיבור לא ברור חזק.
בטקסים, משחקי רוגבי, לכבד אנשים, לכבד מעשה שקרה ואף בטקסי קבורה.
אבל מה שמיוחד בעיני.
זה החיבור.
כל פעם שיש את זה כל מי שליד משתתק.
מקשיב. מתבונן.
יש אחד שמנהל את זה ואם הוא לא מצליח אז יש מי שממלא את המקום.
כל הקבוצה שעושה את ההאקא ביחד, בתנועות, בשפת גוף. מאוחדים.
יש משהו בזה שמעבר לעולם הזה בעיני. חיבור שלא הרבה מסוגלים או חווים.
תכנסו לקישור, תראו את ההאקא שחבורה ביצעה בטקס השכבה של חבר שלהם. אפשר לראות איך כולם מתרגשים מהמעשה. במיוחד הנער הראשון שהוביל את זה. ובסוף? כשהרגשות שלו משתלטים עליו? נכנס מישהו לתמוך. וכשהוא לוקח הפסקה להתאפס? החברים שלו מעודדים אותו בצרחות.
דבר פשוט מדהים בעיני, מעבר לעולם, רוחני, נפשי.