מחשבות ורגעי מנוחה.

היו כמה פגישות נחמדות, 

דיברנו,

צחקנו,

התחברנו, 

בישלתי אוכל טעים, 

אכלנו,

התנשקנו, 

שכבנו.

ושם... היא ציפתה ליותר... 

ציפתה ליותר זמן... 

ציפתה שאוכל שוב ושוב ושוב.. 

ובשלב כלשהו.. לא יכולתי עוד... 

ופיציתי על זה והיא אמרה שיהיה בסדר... 

היא אמרה שנדבר... 

אבל לא, 

ההרגשה הייתה שזה לא ימשיך.. אבל אני? אני אופטימי... 

ומהר מאוד לא דיברנו למרות שניסיתי... מהר מאוד

אין קול ואין עונה.. 

ועכשיו אחרי זמן מה... היא חזרה לאקס.. 

זה אני שלא בסדר? 

אני לא עמדתי בציפיות? 

אני אכזבתי? 

אני תמיד רוצה שיהיה טוב וכיף ונהדר.. 

וכשאני לא מצליח זה שובר... 

אני לא אוהב לאזכב.. 

גם כשהמוח אומר לי שהציפיות מוגזמות, 

גם כשחברים אומרים שעשיתי הכל בסדר ואני לא הבעיה.. 

אני מרגיש שאני טעיתי... 

אני משוטט פה כבר זמן מה, 

קורא, מסתקרן, מדבר פה ושם בצאט וחוזר חלילה.

אני כבר מכיר את עצמי, בהתחלה אני חסר ביטחון ואחכ הכל מגיע ומתיישר כמו שצריך. אבל הצעד הראשון.

הצעד של לפתוח את הלב, 

לפתוח את הראש, 

להוריד את החומות ולעשות צעד. 

זה, תמיד מפחיד. לא משנה מה. 

 יום קראתי פרופיל מהמם, שסקרן ורק רצה שאשלח הודעה.

אז שלחתי... 

אח"כ חשבתי על הגברים ששולחים העתק הדבק והורסים לאחרים.

חשבתי על הגברים ששולחים דיק פיק בלי קשר והורסים לאחרים.

ועוד הרבה... 

ואז עולה התהייה, איך הבנות מרגישות? איך זה לחוות את זה? בטח לא קל, אני לא בת אז אני לא יודע, אני לא אדע לעולם.. אבל יכול לנחש, יכול לשער. 

ולכן, יושב וממשיך לגלול בבלוגים. ואולי ההודעה נבלעה בין ההורסים, ואולי היא לא.

רק הזמן יגיד.

נ. ב. בחייאת חברה', תהיו נחמדים לכולם. 

הרבה זמן שלא הייתי פה, 

הייתה תקופה עמוסה. 

עמוסה בטוב וברע ביחד. 

כל הזמן עובד, רץ, מתפעל, מנהל. 

וצריך לנוח,

רוצה לחזור לכתוב את הסיפור האירוטי. 

עצרתי בפרק 8, 

שעות של עבודה, 

עשרות עמודים, 

ועצרתי

אז הגיע הזמן לחזור. 

מד"ב, פנטזיה, ארכאולוגיה והרבה הרבה סקס. 

אולי אעלה לפה מתישהו, אולי לא. 

בינתיים מקווה לנשום ולעצור לקצת. 

יותר מחצי שנה עברה... 

יותר מחצי שנה עברה מאז שכתבתי מילה בסיפר שלי. 

כן כן אני כותב. 

סיפור על סקס, מדע בדיוני, כוחות על, קסמים, אזיקים ושוטים, קרבות וארוחות בוקר טובות. 

כן כן אני כותב. 

סיפור שכבר היום מגיע ל8 פרקים, מעל ל90 עמודים (בערך). 

כן כן אני כותב. 

בשביל הכיף שלי, בשביל להביע משהו, בשביל לשחרר אנרגיה.

כן כן אני כותב. 

כתבתי במשך שנה וקצת את ה8 פרקים הראשונים, ואז.. החיים נהיו קשים. 

עברתי דברים. 

עברתי תהליכים.

ועכשיו?? 

חוזר לכתוב!! 

סיימתי את פרק 8, תכף מתחיל את פרק 9 =) 

מי שרוצה לשמוע עוד מוזמנ\ת לכתוב לי...

עד אז? 

אני על המקלדת והוורד פתוח. 

אז הייתה תקופה קשה, 

הייתה תקופה של סבל. 

התקופה של עכשיו מביאה איתה אנרגיות חדשות. 

אנרגיה בבוקר ליום עמוס. 

אנרגיה לכתוב את הפרק השמיני של הספר שלי. 

אנרגיה לחיות את החיים.

אנרגיה לדבר, לצחוק ולהכיר.

אנרגיה להכל.

אין מילים. 

אין כוחות. 

אני חי על הקצה.. 

שניות מקריסה.. 

שניות מקריסה פיזית אחרי שעות על גבי שעות על גבי שעות של עבודה. 

שניות מקריסה נפשית אחרי בלגנים אחרי בלגנים אחרי בלגנים. 

שניות מקריסה מנטלית אחרי דרמות ועוד דרמות ועוד דרמות. 

רוצה את השקט. 

רוצה את השפיות. 

רוצה לא להיות על הקצה כל יום מחדש. 

אבל כרגע? 

זה המציאות... 

אז חי על הקצה, רגל פה רגל שם. ומקווה.... 

מקווה לא תיפול מעבר 

אחרי תקופה מזעזעת.  

עם פיק הזייתי מזעזע בשבוע האחרון. 

הביא אותי, 

לאפיסת כוחות. 

אין כוח נפשי. 

אין כוח מנטלי.

אין כוח פיזי.

לא לדבר,  

לא לנשום,  

לא לעשות,  

לכלום....  

אז מה כן נשאר? 

להיעלם. 

גם ככה אני בורג קטן ולא חשוב. 

גם ככה יש מליון ושתיים שונאים שרק מחכים שאיעלם. 

גם ככה אני לא כזה חשוב. 

אז אולי להיעלם זה הפתרון. 

אולי לא. 

כרגע מה שכן ידוע. 

זה שאין כוחות.  

עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון.. 

היו לי ימים עסוקים ואפילו לא שניה לנשום. 

לא שניה להיות פה ולא שנייה לעצמי. 

מצד שני הספקתי המון... אבל עכשיו חזרתי. 

ומה קרה? 

הספקתי להתעסק בחפירה ארכאולוגית במשך חודש. לכתוב מאמר. לכתוב שלוש עבודות. לעבוד כמעט 17 שעות ביום.

אבל תכלס?

עובד אחד שצעק עלי את חייו ואמר שאני זבל ושמוק ולא מבין כלום והתפטר.

עובד אחר שצעק שאני כפוי טובה ומתנהג בזלזול.

עובד אחר שמתחיל להסית למרד וכתיבת מכתב לבוס שלי.

אני יודע שזה כמה סוררים. אני יודע שזה כמה שלא סובלים אותי כי אני לא נותן להם להיות בחופש ובית זונות בעבודה. 

אני יודע שהרוב לא חושבים ככה. 

אבל עדיין זה כואב. 

לשמוע את הדברים שאמרו עלי... 

הדברים שכתבו עלי לאחרים.... 

המילים שנאמרו לי בפרצוף... 

משקיע את נשמתי, בריאות ואת כל החיים שלי בעבודה הזו וככה הם אומרים? שבור מזה.. 

ועדיין? קם כל בוקר והולך לעבודה. 

נמאס לי לתת את כולי,

לתת את כל הלב, 

את הנשמה, 

המוח, 

לפגוע בעצמי, 

רק בשביל לא לקבל את זה חזרה. 

בא לי שישימו אותי מקום ראשון. 

בא לי להיות בראש סדר העדיפויות. 

בא לי שישקיעו בי הכל. 

אבל לא... 

משקיע את כולי, 

לא מצליח להפסיק, 

לא מצליח לשחרר. 

אז נפגע. 

ושוב? 

נותן הכל. 

די, בא לי להיעלם. 

בא לי לברוח מפה. 

בא לי להפסיק. 

בא לי... 

אולי פשוט התרגלתי לזה...

אולי לא מתאים לי מערכת יחסים... 

אולי לא מגיע לי מערכת יחסים... 

אולי עדיף לי לבד. 

אולי עדיף לי בבדידות. 

הלבד כבר נראה כמו חופש. 

החופש להיות לבד. 

החופש לא לדאוג לאף אחד. 

החופש לעשות מה שבא לי. 

אולי זה כי כבר התרגלתי. 

אולי זה כי כבר נמאס לי להוריד את המגננות ולהישבר. 

אולי זה כי נמאס להיפגע. 

אולי כי אין שם מישהי בשבילי. 

אבל בינתיים, 

מחפש את הנחמה. 

מחפש את האושר שבלהיות לבד. 

קשה למצוא.

אבל מוצא. 

כי אין ברירה אחרת...