הגענו יחד. היא חנתה והמתינה לי מחוץ לרכב בזמן שסיימתי את עניני.
יצאתי והתחלתי לצעוד לכיוונה. הגעגועים חירפנו אותנו. לא נפגשנו בסך הכל מספר ימים אבל אבל עברנו הרבה וזה נראה כמו יבלות.
שהתקרבתי ראיתי אותה מחייכת ואת העיני השקד שלי בורקות. היא התחילה לצעוד לכיווני תוך שהיא מגבירה את הקצב מתה כבר לקפוץ עליה ולחבק לנשק ולהסניף.
עצרתי אותה במרחק נגיעה עם חצי מבט. היא קפאה במקום. יאמר לזכותה שמיד הבינה. ראיתי איך בבת אחת כל הצפייה , כמיעה , והתשוקה אלי התחלפה בלחץ. ראיתי איך לא זורם לה דם בגוף.
זה היה הסימון הרגיל לעשות את מה שהיא צריכה לעשות בכל פעם שהיא רואה אותי. לרדת למטה ולנשק לי את הרגליים. זאת הדרך שלנו להגיד שלום. זו הדרך שלנו לאהוב.
רק שהפעם היינו בכניסה לחצר של הבית שלה, מקום ציבורי , שכל רגע יכול לעובר שם השכן שלה ממול.
היא גם יודעת שלפי הכללים היא לא צריכה לעשות את זה בציבור לכן לא הבינה ושאלה. השבתי לה שזה מה שהיא צריכה לעשות ושהבינה נכון.
ואז בלי למצמץ היא ירדה על הברכיים באמצע הרחוב בכניסה לביתה והתקרבה לנשק לי את הרגליים. בבת אחת יצא לי כל האויר מהריאות ובשארית כוחותיי הצלחתי לעצור אותה.
בתזונה טוטאלית שלא רואה בעיניים שום דבר. מטורף על הצורה שלה.
