נתחיל באיזו תובנה שנפלה עלי לאחרונה ואבטחתי לאיזו מלאכית שחרחרה לכתוב עליה.
אני לא חושב שיש כזה דבר שולט ב100% כמו שאני לא חושב שיש כזה דבר נשלט במאה אחוז. בכל אחד יש משני הצדדים , סדיזים ומזוכיזים.
זה מה, כולנו מתחלפים? זהו שלא!
ולפני שהתיבה שלי תתמלא בהודעות משולטות שבצורה כזאת או אחרת יסבירו לי מה הן רוצות לעשות לתחת שלי אנסה להסביר את עצמי.
ההבדל בין מי שמגדיר עצמו כשולט למי שמגדיר עצמו כנשלט הוא שהצד הרלוונטי יותר דומיננטי אצלו אבל זה ממש לא אומר שאין בו את הצד השני.
אנסה להסביר זאת על עצמי. מי שעוקב אחרי הבלוג שלי נחשף וודאי לצדדים הסדיסטיים שלי. אני נהנה להכאיב ,בעיקר מנטלית (אבל לא רק). אני אוהב לשחק לנשלטות שלי במוח ולגרום להן לקנא בטירוף. זה מרגש אותי, מגרה אותי , מעמיד לי (או כולם יחד).
מצד שני אני נהנה גם שהן מכאיבות לי בלב. אני מאפשר את זה. אני נותן להן לעשות את זה. להזדיין עם אחרים ולשלוח לי סרטונים או תמונות ועוד הרבה דברים אחרים.
זה מרגש אותי (למרות השריפה בלב) וגם מעורר אצלי תגובות סדיסטיות שבדרך כלל הנשלטות שלי נהנות מהן. אבל לגמרי יש בי את זה . את מצד המזוכיסטי הזה. באופן לגמרי לא ברור (שלא לומר דפוק רצח) אני מרגיש את האהבה המטורפת שלי אליהן במקום המזוכיסטי הזה. שהן עם אחרים ואני מת מקינאה. זה לגמרי מחדד אצלי את הצורך שלי בהן וגורם לי להרגיש כמה הן חשובות לי וכמה אני חרד לאבד אותן.
חשוב לי לחדד בהקשר הזה את ההבדל שבין מזוכיזים (שאיבת הנאה מכאב, שבמקרה שלי הוא מנטלי. לכאב פיזי אני ממש לא מתחבר אגב) ורציסיביות (נשלטות לפי תורת הגנים). אני קונטרול פריק, לא משנה מה קורה זה חייב להיות לפי איך שהגדרתי. אין לי את המסוגלות לקבל או להכיל את ה"לא". כך האישיות הדפוקה שלי בנוייה. מצד שני כחלק מהמשחק התמידי שלי עם הכאב שאני אוהב להשתמש בו לא מעט על נשלטות שלי אני נהנה גם לחוש אותו על בשרי (או בליבי) כמו שתיארתי מעלה.
בקיצור, סדיזים מזוכיסטי שכזה...
