הערב, לבושה בשמלה הקטנה שביקש, לק אדום שאמר ותספורת חדשה... נכנסת למכונית ומנסה לחייך לעצמי בביטחון,
ורק הברכים מסגירות...רועדות . כמו כל פעם ראשונה
ואצלו בחניה, מנסה לזכור כל ההוראות:כנסי, צעדים, פנים לדלת, לא להסתובב, וברקע מוסיקה מטריפה, כאילו בתאום מושלם לאדרנלין המהול בפחד שלי.
חושך, נרות, ריחות... ומתוך החשיכה הוא מגיח, לא רואה אותו, רק מריחה, עסוקה בלנשום. הוא עוטף, מחבק מלטף, לוחש, מרגיע, ממלמל.
גופי רועד וקולו מרגיע אותי, וידיו העוטפות משדרות לברכים להרגע... וזה פשוט קורה
את מקום הפחדים תופסת הסערה, ההתרגשות מהלא נודע, ההתמסרות, החיוך, כי לא יכולה בלי. גם במחיר של עונש. כן כן, קצת מורדת
כיסוי העיניים מכריח את כל חושיי להתחדד, חוש הריח- גופו,ריח מוכר לי, מנסה לזהות,
חוש השמע על הפלייליסט המטורף ועל צעדיו כשמשאיר אותי לבדי,
וחוש המישוש, מחכה שירשה לי למשש את פניו
והוא, הוא לא ממהר... נותן לי להתרגל למקום ואליו, מפליק קלות ומנשק בו זמנית, וקולו מלווה אותי, בטוח בעצמו.
ואני? אני עפה, אני סקרנית, אני סוערת, אני מגורה,
הוא עולה בעוצמות ברגישות, בדייקנות, קורא את גופי, מפתיע אותי פעם אחר פעם
אני רוצה לקבל הכל ולהעניק לא פחות.מרגישה שאתפוצץ אם לא אתן דרור לאנרגיות הכלואות בתוכי.
עיניי מכוסות והוא שולט בי בעדינות ובונה את הסשן להפליא "סשן הכרות"
ואני פשוט מתמסרת ונותנת לו להוביל אותי, נותנת דרור לגופי והשיאים לא מאחרים להגיע.. הללויה (הללויות)
ברגעים אלה אני מדברת עם אלוהים ועם המנורה וכל מי שמוכן להקשיב כי אני מפתיעה את עצמי ואותו...
רוצה להודות לך על 6 שעות של שכרון חושים,
6 שעות מפתיעות בעדינותן וקשיחותן, סוג של הזייה משובחת
סומנתי על ידך אדון שלי,
נושאת הסימן בגאווה
מתכרבלת בפוך שלי, לילה טוב
