לפני 16 שנים. 1 במאי 2008 בשעה 19:19
מעבר לתחושה המעורבת שעולה בי כל פעם בהשמע צפירת זכרון ואשר נעה בין
תחושת שייכות לחברה ולמקום לבין התנגדות לאקט עצמו שמופיע לי כמו פאשיזם
נטו, קשה לי להתעלם מהתמונה עצמה שבה כולם יעצרו מכל מלאכתם אשר עשו
ולסגוד לה בהיותה קולנוע נפלא.
דבר המערכת:
אני אעדיף תמיד את ימי הזכרון שלנו על פני יום הזכרון האמריקאי למשל שבפועל
הינו יום חג לכל דבר.