סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לא לציפור

לפני 16 שנים. 1 במאי 2008 בשעה 19:19

מעבר לתחושה המעורבת שעולה בי כל פעם בהשמע צפירת זכרון ואשר נעה בין
תחושת שייכות לחברה ולמקום לבין התנגדות לאקט עצמו שמופיע לי כמו פאשיזם
נטו, קשה לי להתעלם מהתמונה עצמה שבה כולם יעצרו מכל מלאכתם אשר עשו
ולסגוד לה בהיותה קולנוע נפלא.

דבר המערכת:
אני אעדיף תמיד את ימי הזכרון שלנו על פני יום הזכרון האמריקאי למשל שבפועל
הינו יום חג לכל דבר.

המלט - נכון. זה קולנוע נפלא. היום עמדתי והסתכלתי מהחלון.
הכל זע ונע ורחש. ואז הכל קפא. ואז התעורר זע ונע ושוב רחש. כאילו שפליני, ברגמן ופון-טרייר ביימו את זה ביחד.

לפני 16 שנים
האמפרי - תמיד אפשר לסמוך עליך.
לפני 16 שנים
ליא LIA​(אחרת) - קולנוע?! קשה לי לחשוב על המושג קולנוע בהתייחסות לשני הימים הללו, גם לא פאשיזם.

בפאשיזם אינך יכול לבחור מה לעשות, כאן כן. יכולת להמשיך לשבת מול המחשב ולזפזפ ביוטיוב, ואפשר גם לעצור רגע את שגרת החיים ולהרהר, ולהזדהות.
לצערנו, זה חלק מהזיהוי שלנו כלאום, כעם. לא בחרנו למה להיוולד, אבל כן בחרת להשאר כזה.
לפני 16 שנים
האמפרי - גם "רשימת שינדלר" היא קולנוע טוב ולא רק ברמת ה"והגדת לבנך".
לפני 16 שנים
ליא LIA​(אחרת) - לחלוטין וזה לא סותר את מה שאמרתי. רק שצפירה בעיניי היא לא פריים.
לפני 16 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י