לא לציפור

משום מה בכל פעם בחודשים האחרונים כשאני נתקל באזכור כלשהו לחגיגות
ה-60 של מדינתנו בגבורה תמיד קופץ לי גם אחד המערכונים האחרונים של
הגשש - "חתונת הדמים" שבו שייקה "הקבלן" מחתן את בנו עם בתו של פולי
האשכנזי וכמובן יוצא מגדרו בהפקתיות:

"אם בחתונה של הקבלן ונטורה היה פייפר אחד שזרק בלונים מעאפנים על הקהל
אז אצל מוחרקה יהיו שני הליקופטרים עם שלושה טיסים שיזרקו אורז עם שעועית
על החתן כלה. אני אוציא לונטורה את העיניים מהעיניים. והכל עלי !!"

זה עולה לי לא רק בשל ערסיותה של רוחמה כי זה באמת לא יהיה הוגן להפיל עליה
את הכל. היא בסה"כ השתקפות של רוב החברה שלנו אבל נדמה לי כאילו החגיגות
האלה מסתובבות עם סטייליסטים צמודים השופעים בתקציבי ענק והעיקר להראות
ש"גם אנחנו יכולים". בדומה למערכון החתונה שבו ההשקעה ההפקתית אינה במתאם
לצרכים או לרצון האישי של בני הזוג, כך גם ארועי יום העצמאות הקרובים. ניקור
העיניים והכבוד הם חזות הכל.
הרי למה בכלל ליצור שירים חדשים שגם ישארו לאורך זמן אם אפשר למחזר כל הזמן
"בכאילו" רבתי. "ליצור קליפ" של התקווה בראפ גוספלי סטייל במקום נניח לבחון ולו
במעט את ההמנון לעומקו יהיה הרבה יותר קל ונוח. למה לכתוב וליצור אם אפשר
לעשות מצעד של שיר ה-60 עשר שנים אחרי שהיה כזה בדיוק בחגיגות ה-50.
האם מישהו כתב כאן איזה שהוא דבר חשוב באמת בעשר שנים האחרונות שלא
שמענו עליו?

כמו במערכון כך גם עכשיו. אין טעם לדבר על אהבה ועל מה זה אומרבפועל ברמה
ההוויתית להתחתן כשם שאין טעם לדבר על הספירה שלנו כאן לאחור ועל שקיעתנו
המנטלית, התרבותית והערכית אם ועדת קישוט פועלת לה ללא לאות.

הכל טוב.
לא מפריע.