לא לציפור

אני מתקשה להמנע מהאסוציאציה הזו לאחר כל מסיבת קהילה אליה אני הולך ולא
כי אני "טוב יותר" (כי אני כן) מאחרים או כי בא לי לירוק לבאר שממנה אני שותה
בין לבין (ללא הבדל דת גזע ומין של מפיק המסיבה באשר היא). סביר להניח שאמשיך
לפקוד גם את המסיבות העתידיות כמו נרקומן טוב היודע בדיוק לקראת מה הוא הולך
כשהוא שובר גמילה ובכל זאת עושה זאת.
אתם צריכים להבין שלפני כל מסיבה מתנהלת שיחה קטנה ביני לבין אחד ההאמפרים
האחרים כאשר אני הוא זה המנסה לשדל את השני שכדאי ללכת למסיבה בערב והשני
לעומתי מנסה להניא אותי מכך מאחר והוא אחראי על האיזון ואיכות החיים שלי. מה
שבדרך כלל קורה הוא שאני מקים קול צעקה ואילו הוא מבחינתו (בתור זה אשר אינו
משתמש בכוחנות כנגדי כי זה סותר את תפקידו) מחכה ומופיע לי במסיבה על הבר
ולפעמים ביציאה מהשרותים מספר דקות לאחר הגעתי אליה במבט מרחם ואומר לי:
"אמרתי לך, נכון? אמרתי לך לא ללכת"

והוא צודק. ברוב הפעמים הוא צדק ושלא תבינו לא נכון. רובכם הגדול באמת אנשים
טובים וחביבים עלי אבל המסיבות האלה מזכירות לי תמיד את "חצר הטיולים" בכלא.
רחבת בית הסוהר בה האסירים מתהלכים כי אין עבורם מקום אחר לעשות זאת.
ישנה איזו שהיא הבעת פנים כללית אצל רב האנשים במסיבות שמשדרת עצבות ולא
משנה עד כמה הם יעשו קולות של שמחה. יכול להיות שזה הצבע השחור שיוצר את
התחושה הזאת אבל לדעתי הוא רק מלווה ומשקף אותה. זה נראה כמו מכניזם של
שמחה ולא שמחה אמיתית אבל כמו שאמרתי אני חלק ממנה אז שלא תשאלו אותי
תיכף בהגיה המתבקשת את ה: "מה, אתה לא יהודי..." אני כן ובאתי הנה לסבול.
אני מחבק ומחובק, אוהב ונאהב, מחרמן ומתחרמן, מכבס ותולה ובהרבה מקרים
התחושות האלה נעימות והדדיות ואם אני לא מתעקש להיות טרחן הרי שזאת בדיוק
מטרת המסיבות ודייני בזה. יתכן. אני יודע שיש לי צורך ביותר מהעמדות הפנים
(כולל אלה שלי) עבור הנשמה שלי.