לא לציפור

אךך... כמה שאני מכור לדרמה. חברה טובה אתמול
סימסה לי הודעה:

"מה אתה עושה עכשיו?"

התקשרתי חזרה אליה:

"מה אתה עושה?"
"כלום. עמדתי להתחיל סרט. הכל בסדר?"
"לא. אתה יכול לבוא?" (מייללת)
"אני מיד מגיע"

יש !!! לוהקתי לסרט וניתנה לי ההזדמנות לעשות
את מה שאני אוהב. מיד לבשתי על עצמי את ההויה
והפנים של בילי קריסטל עת גילם את הארי בסצינה
בא הוא מגיע לתמוך במג ריאן (להלן תיקרא סאלי).
חשבתי ללבוש גולף שחור כיאה לשלמות הסצינה
אך הטמפרטורה החמה לא אפשרה לי זאת והיתה
רק מקשה על השחזור. הדרך אליה היתה מקושטת
בקישוטי כריסמס, לואי ארמסטרונג שר ג'אז כריסמסי,
המונית הלבנה הפכה לצהובה והנהג בה היה הודי.
(לא ידעתי שיש לטובל'ה ולגרשון ברם חנויות בניו יורק).

מה שלא קשור לדרמה היה, שזו היתה שעת ערב
מאוחרת ועדיין לא היה לי ברור מה מצבה האמיתי.
האם יהיה זה ליל שימורים ואשאר לישון איתה ולתמוך
בה ? אם כן זה אומר שאחזור בבוקר הביתה והשמש
המסנוורת בחוץ תהייה בעיני. אי לכך צרפתי לכיס
מכנסי את משקפי השמש שלי – דבר שלא קשור
לסצינה המדוברת אבל לא ממש פוגם בה.

נשאלת איפה השאלה: מי אני? עד כמה אני יכול
להיות מתוכנן או לא שפוי בכלל? (אני תמיד מעריך
אבל מופתע כל פעם מחדש).