לפני 17 שנים. 21 במרץ 2007 בשעה 19:23
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבנאליות של החיים ואיך כמעט כל דבר שאני
חושב עליו או סוטה לעברו מישהו כבר עשה זאת לפני בדרך זו או אחרת
ואפילו נתן לזה שם ואת זה אני אומר משום שמאז המציא האדם את youtube
חיי אינם חיים (כאילו לפני כן הם היו) ונדמה לי כאילו אנשים מתבוננים כל הזמן
פנימה אל ראשי ודולים משם קטעי וידאו שאותם הם מעלים קבל עם ועולם.
לשוטט בyoutube זה כמעט כמו "על כל שאלה תשובה מאת יצחק לבנון". אין
כמעט שריטה שאינה מקבלת בטוי או בלתי ניתן למוצאה.
ובמילים אחרות שרלוונטיות לבלוג הנוכחי הנה סצינת הסיום מתוך הסרט "סינימה
פארדיסו" שכאשר צפיתי בה לראשונה על מסך נוכחתי לקלאסיקה בהתהוותה. קולנוע
שנעשה על קולנוע ועל האהבה הגדולה אליו. מי שלא גומר מהסצינה הזאת לא הבין
גמירה מימיו ובא לציון גומר.
