בעוד כמה שעות הרי כולנו נרצין ראש בעוברנו מארועי יום השואה אל ארועי יום הזכרון
ה"רציני"יותר וסוחט האנרגיות מעצם טבעו והיותו מה שהוא אבל שניה בטרם נלבש על
עצמנו את ארשת הפנים השנתית המייחדת ומאחדת אותנו כל כך ושניה לפני שנעמוד
כמדי שנה בשיאו של טקס הדלקת המשואות ונציין לעצמנו וביננו לבין עצמנו עד כמה קשה
וחד הוא המעבר בין יום הזכרון לחגיגות עצמן ושניה בטרם "יתחיל הצום" וארגיש אי נוחות
לפרסם את מילותיי אלה (שלא לדבר כמובן על שניה לפני שעמיקם גורביץ יחזיר ציוד ולא
יקריין את הטקס יותר), אני מתכנס לעצמי בבלוג ועוצר רגע להתבוננות.
עוד מעט נלך ונשיר בכיכר. שירי נופלים אחרונים הולחנו ויושמעו לראשונה בגלי צה"ל.
למלחמה האחרונה אין שם. לכאורה ישנו אבל רק כי לא היתה כבר ברירה כמו רוב
מלחמות האין ברירה שלנו שעם הזמן הופכות למיעוט.
שמה של המלחמה האחרונה כל כך סימלי למי ולמה שהפכנו להיות ברבות השנים.
לא עוד שם עם משמעות הירואית או רומנטית כלשהי אלא שם שנשמע כאילו ניתן
ע"י פקיד יום אפור שמוכרח היה לתייק את המלחמה הזאת באחד ממדפי הארכיון בו
הוא עובד. פקיד ממושקף ונטול חיוך של חדוות חיים כלשהי הממתינה עבורו בערבו
של יום ובצאתו ממקום עבודתו והוא אינו יותר מקריקטורה שלנו - חברה שלמראית
עין הכל עובד אצלה באופן שוטף רק שהיא נפטרה מנטלית כבר הרבה שנים אבל נמצאת
בהכחשה לגבי העניין בעיקר בגלל אותו פקיד שלא דאג להוציא את תעודת הפטירה שלה
עדיין כי זה לא שייך למחלקה שלו ואף אחד גם לא יפריע לו באמצע התה.
נעמי שמר איננה לכתוב עוד את שירי השכול הצורבים על רקע נופי הארץ וריחותיה.
אהוד מנור חבר כבר אל אחיו הצעיר יהודה ומבחינתו גם הוא כבר לא בעניין.
אריק לביא לא ישיר בעוצמה את "שוב לא נלך".
חווה אלברשטיין שרה כבר את "החיטה צומחת שוב" ואם היא תשיר משהו חדש
וטוב אז כנראה שרק אני ושכמותי יאהבו זאת והרוב האחר ימחא כנגד זמרת עוכרת
ישראל חצופה ואנטישמית ובת לאמא הערביה של פרס.
יקיריי ויקירותיי, חבריי לקבוצת 12 הצעדים,
זה נגמר. כדאי שנעשה ריסטרט אידאולוגי ומחשבתי על מה ולמה אנחנו כאן ועל מה
ולמה אנחנו עוקדים את בנינו ואת עצמנו כמו פס יצור שאין לפגוע בתוצרתו.
ומי ידעו להציג קלישאות הכי טוב? כמובן:
לפני 17 שנים. 21 באפריל 2007 בשעה 22:41
