היא לא הייתה אחת כזו שהאישיות האמיתית שלה השתקפה בחיצוניות שלה.
אילו היית רואה אותה ברחוב - יורדת מהמונית, שיערה מסורק בקפידה, בחצאית עיפרון, חולצה לבנה מכופתרת וארשת פנים רצינית - בוודאי היית יכול להניח כל מיני דברים לגביה. סביר שהיית יכול להניח (ובמידה לא מבוטלת של צדק) שהיא עובדת במשרד, שהיא גרה בדירה שכורה מסודרת ומעוצבת היטב בצפון העיר, שבחודש האחרון היא ביקרה בגלרייה לפחות פעם אחת. טפיפות העקבים הנחושות שלה על המדרכה היו מרמזות על כך שהיא מנהלת לוח זמנים צפוף ודייקני, שהיא יותר טיפוס של חתולים מאשר של כלבים, שהיא שותה לא מעט קפה, שבמהלך השבוע היא ישנה חמש שעות בלילה - אבל בשבת היא מרשה לעצמה לישון קצת יותר.
אני לא מהטיפוסים שמתרגשים. אני לא אומר את זה כשבח לעצמי, להיפך - הייתי שמח לו הייתי מתרגש כפי שהייתי מתרגש כשהייתי קצת צעיר יותר. אבל היום, כשהיא יושבת מולי, ומנסה להרשים אותי בקורות החיים שלה (ללא רבב), במחשוף שלה (עמוק אבל לא עמוק מידי) ובאוצר המילים שלה (משלבת מילים לועזיות בתדירות מופרזת) - אני מוצא את עצמי קצת משועמם.
השיעמום המופגן שלי מוציא אותה מדעתה. היא מנסה טקטיקה אחרת - "מספיק עם הקפה, בוא נשתה קצת יין."
אני אמנם בהפסקה משתייה, אבל שינוי הטקטיקה מעורר את סקרנותי.
.
.
.
.
כמה שעות אחר כך, שתוייה מעט, היא מובילה אותי אל חדר השינה בדירה שלה.
"אני צריכה להזהיר אותך - אני לא רגילה" היא אומרת
"אף אחד לא רגיל"
"אבל אני ממש ממש לא רגילה" ומצביעה לעבר המיטה
אל ארבע פינות מסגרת המיטה מחוברות רצועות עור ואבזמים
"זה בסדר מבחינתך לקשור אותי?" היא שואלת בקול המתוק ביותר שהיא יכולה להפיק
"מה את חושבת?"
"אני חושבת שכן, זו הסיבה שבחרתי בך"
אני מחייך
"וזה יהיה בסדר מבחינתך לעשות לי עוד דברים?"
"את מדברת יותר מידי"
.
.
.
היא לא הייתה אחת כזו שהאישיות האמיתית שלה השתקפה בחיצוניות שלה.
