המעט שאקח איתי

זו תהיה רשימה מסכמת של אסופת הזכרונות שבחרתי להעלות כאן.

הרבה שאלו אותי מה עלה בגורלנו.

ובכן, היום אנחנו כבר לא ביחד כבר בערך עשר שנים, נפרדנו בגלל שנסיבות החיים לקחו אותנו למקומות אחרים. אמנם אני יזמתי את הפרידה, אבל זו הייתה פרידה עצובה וקשה בעבורי - וגם בעבורה. לפני כמה שנים שמעתי שהיא סיימה את הדוקטורט שלה בחו"ל, ושהיא ככל הנראה עושה חייל וזה ממש שימח אותי. 

ואני?

אני גם נמצא במקום מאוד טוב. חוויתי המון אובדן בחיים שלי (לא רק רומנטי) ומאוד התקשיתי להתמודד איתו. ברחתי לכל מיני מקומות לא טובים - סמים, אלכוהול, קטטות, רכיבה פרועה על אופנוע ועוד מלא דברים שהיום אני יודע להכניס תחת הכותרת "פלרטוט עם המוות".
הפרידה הזו הייתה ככל הנראה הדבר העיקרי שעודד אותי אותי לחפש צורה לחיות באופן סביר לצד כל החוויות הקשות האלו. התחלתי לטפל בעצמי, ובתהליך לא פשוט (שככל הנראה לא יסתיים לעולם) הגעתי לאיזון שמאפשר לי לחיות בעולם הזה במינון סבל נמוך בהרבה מזה שבו הייתי.

הפוסטים האלו הם חלק מהתהליך. התחלתי להעלות את פוסטים במחשבה שהתיעוד של כמה רגעים טובים שהיו לי בקשר שהיה לי איתה יעזור לי לעבד את הזכרונות. אני חושב שזה עבד. כתיבת הפוסטים סייעה לי להפוך את הרשמים שהותיר בי הקשר איתה לקוהרנטיים יותר, ועכשיו כשאני מסתכל על כל מה שהיה - אני רואה משהו מטושטש פחות, יפה יותר. עכשיו, אחרי שסיימתי לכתוב את כל מה שכתבתי, כשאני מסתכל אחורנית, אני רואה שהטעם המריר שהיה לי מהפרידה שלנו התפוגג לחלוטין, ובמקומו נותרו רק זכרונות מתוקים.

 

משהו אחרון שממש חשוב לי לכתוב לכל מי שקרא את הפוסטים:

כשהבנתי שאני לא כותב את הפוסטים האלו למגירה, אלא יש כמה אנשים שאשכרה קוראים את מה שכתבתי - התעוררה אצלי תחושה של שותפות, כאילו אני לא לבד בכל העניין הזה. אני ממש שמח על כך. כל התגובות וגם מבול ההודעות שקיבלתי בעקבות כל פוסט (היו הרבה שהעדיפו להגיב בהודעה ולא על הפוסט עצמו) - עשה את כל העניין הזה להרבה פחות בודד. אז - תודה על השותפות, אתם שותפים נהדרים.

 

יאללה, מספיק עם ההשתפכות הזו, אני חוזר להיות הגב-גבר שאני... (עאלק...)

 

ניפגש בשמחות!

 

W

 

 

"חזק יותר!"

אני מהדק את הלולאה שסביב הצוואר שלה, במראה שמולנו משתקפות הפנים שלה, טיפות שמנמנות של זיעה נוטפות מצווארה לשדיה.

"...חזק יו...תר..." היא מנסה לצעוק את זה אבל היא לא מצליחה להפיק יותר מאשר לחישה חנוקה כשקנה הנשימה שלה לחוץ לתוך אל הגרון.

 ברגע אחד המבט שלה נעשה אטום, העיניים שלה נעצמות וכל השרירים שלה נרפים. היא מאבדת הכרה. אני משחרר במהירות את הגרון שלה מהלולאה, משכיב אותה על גבה ומרים את רגליה.

כעבור כמה שניות היא פוקחת שוב את עיניה

""את בסדר?"

"כן,"

"תנשמי עמוק,"

היא מהנהנת ועושה כדברי,

"אני כבר בסדר,"

"אני אתן לך לקום עוד דקה-שתיים, בינתיים תתאוששי,"

"אוקיי,"

אני רואה שהפנים שלה כבר לא חיוורות, "איך את מרגישה עכשיו?"

"טוב יותר,"

"יופי." אני נשען על כרית "אני חושב שקצת הגזמנו הפעם,"

"לא הגזמנו בכלל,"

"ברור שכן, זה כבר הגיע למצב שזה מסכן אותך, זה לא מוצא חן בעיניי,"

היא מפנה את גופה לעברי ונשכבת על צידה, "אתה הולך להשתפן עכשיו?"

"אל תהיי מטומטמת, זה לא קשור להשתפנות, שמת לב שאיבדת את ההכרה?"

"כן," 

"אם היינו ממשיכים את זה עוד כמה שניות היה יכול להגרם לך נזק בלתי הפיך, עוד קצת והיית מתה."

"לא אכפת לי," היא מתריסה

"יופי שלא אכפת לך,"

"באמת לא אכפת לי,"

"לי אכפת,"

"למה אכפת לך?"

"את רצינית?"

"כן, אני רצינית,"

נשימה עמוקה "אכפת לי כי אני אוהב אותך, אני לא רוצה שתמותי, ובטח לא שאני אהיה זה שאהרוג אותך,"

"זה הרבה יותר טוב מהחלופה,"

"מה?"

"זה הרבה יותר מהחלופה"

"איזו חלופה?"

"להזדקן,"

"זה לא כל כך נורא להזדקן,"

"איך אתה יודע? הזדקנת?"

"אני מבוגר ממך בעשר שנים,"

"לא על זה אני מדברת,"

"אז על מה את מדברת?"

"אני מדברת על להגיע לגיל שבו אתה מאבד את היכולות המנטאליות שלך,"

"את בטוחה שתאבדי את היכולות המנטאליות שלך? אולי תזדקני ועד יומך האחרון תהיי צלולה?"

"זה לא רק זה," היא מתיישבת על המיטה "זה גם לאבד את הגוף, הוא מתפרק,"

"נו, אז?"

"אני לא רוצה להיות מוח דייסה שכלוא בגוף מתפורר, אני לא רוצה להיות מאושפזת באיזה מכלאת זקנים,"

"טוב, אני לא אאשפז אותך במכלאת זקנים,"

"די נו, אני רצינית,"

"גם אני,"

"אני לא רוצה לסיים את חיי באיזה מוסד מסריח,"

"את יותר מידי אופטימית,"

"תפסיק, אני לא צוחקת, אני מתכוונת למה שאני אומרת,"

"אוקיי,"

"אני מעדיפה שהזכרון האחרון שאקח איתי אחרי שאמות לעולם הבא הוא של הזין שלך בתוכי ועם חבל הדוק מסביב לצוואר,"

אני צוחק,

"די לצחוק!"

"אבל את מצחיקה,"

"מה מצחיק?"

"את, אני חושב על הסיטואציה שלך בשערי גן עדן, כשמתחקרים אותך על נסיבות המוות שלך,"

היא נשכבת עלי, מקבעת את הפנים שלי בשתי ידיה כך שהמבט שלי יופנה אליה.

"תקשיב לי עכשיו, אתה תצחק כמה שאתה רוצה, אבל אני לא אמות כמו שכל הזקנים מתים, אני אמות מאושרת, שמעת?"

אני צוחק

היא מנשקת אותי

.

.

.

.

.

 

 

צלצול טלפון מעיר אותי לפנות בוקר, על המסך מופיע השם שלה

"הלו?"

מעברו השני של הקו נשמע בכי

"מה קרה?"

"אני לא מרגישה טוב"

"מה קרה?"

"כואב לי הראש והקאתי מלא, אני לא מצליחה לקום מהמיטה"

"אני מגיע"

.

.

.

עשר דקות אחר-כך אני מתדפק על הדלת שלה, אין מענה, אני דופק חזק יותר ומצלצל, עדיין אין מענה, היא גרה בקומת קרקע, אני מקיף בריצה את הבית שלה, בכל החלונות יש סורגים, חוץ מאשר בחלון האמבטיה, החלון הזה סגור, אני רץ למכונית ומביא משם מפתח ברגים כבד, השמשה החלבית של חלון חדר האמבטיה מתנפצת בקלות, אני נתלה על החלון ומשתחל פנימה, אני מרגיש שהידיים שלי נחתכות אבל אין לי זמן לזה עכשיו, אני רץ לחדר השינה שלה ומוצא אותה שרועה על המיטה, היא לא מגיבה אבל נושמת ועם דופק.

.

.

.

"מה קרה?" האח בחדר המיון שואל אותי כשאני נושא אותה פנימה

"היא התקשרה אלי לפני חצי שעה, מצאתי אותה ככה לפני כמה דקות והבאתי אותה הנה"

"תניח אותה על המיטה הזו, ממה היא נפצעה?" הוא שואל בזמן שהוא בודק את הדופק במפרק כף ידה

"היא לא נפצעה,"

"אז מאיפה כל הדם הזה?"

"ממני"

"ומה אתה בשבילה?"

.

.

.

אחרי שעתיים, אני יושב לצד מיטתה, היא פוקחת עיניים

"היי" הקול שלה צרוד

"היי, איך את מרגישה?"

"לא יודעת," היא מפנה מבט מטושטש לעבר היד שלי "מה קרה לך?"

"שום דבר רציני,"

היא עוצמת שוב את עיניה.

.

.

.

בלילה, אני בחדר האמבטיה בבית שלי, מנסה להכנס להתקלח, צליל של הודעה נכנסת.
ממנה.

"איך אתה?"

"בסדר, איך את?"

"גם בסדר, רציתי לומר תודה."

"על מה?"

"על שהצלת אותי היום"

"לא הצלתי אותך, אבל לכלכתי את הבגדים שלך בדם."

"בטח שכן, אתה הגיבור שלי, וזה סתם הייתה הפיג'מה שלי, אז זה לא כל כך נורא."

"מי חמצן מורידים כתמים של דם."

"מאיפה לך?"

"אל תשאלי שאלות שאת לא רוצה לדעת את התשובה להן ;)..."

"דביל, שלח לי תמונה של היד שלך."

היא ניסתה להחניק את הצחוק בכף ידה.

"שששש... לא יפה!"

התשואות מהשולחן הסמוך לנו במסעדה התגברו, ויכולתה להסתיר את פרץ הצחוק קטנה. לבסוף כיסתה את פניה בידיה ורצה אל מרפסת המסעדה. הוצאתי מצית וחבילת סיגריות מהתיק שלה ויצאתי אחריה.

"מה יהיה?" אמרתי כשמצאתי אותה שעונה על מעקה מרפסת, עדיין משתנקת מצחוק.

"זה לא היה אחד הדברים הכי מצחיקים שראית בחיים שלך?"

"מה כל כך מצחיק?"

"אתה שואל ברצינות?"

"כן"

"הבנאדם אשכרה השתיק את כל המסעדה, ושר את הצעת הנישואין שלו בזיוף נורא על פלייבק של שיר פופ דביק סוג ז', אתה קולט?"

"נו, אז מה? לכל אחד יש את הסגנון שלו." הוצאתי סיגריה מהקופסה

"כן, בסדר, אבל זה ממש פטתי."

הדלקתי את הסיגריה בעבורה ונתתי לה אותה, "לא יפה. זה לא פטתי, זה רגע מכונן בשבילו," 

היא שאפה את עשן הסיגריה, עצרה את נשימתה, ניפחה את לחייה, וכשנשפה אותו חיקתה את שירתו של החתן המיועד בסגנון גרוטסקי.

"די נו! לא יפה!" התקשיתי שלא לצחוק

גם היא צחקה

"אני מצחיקה אותך?"

"מאוד, את היסטרית,"

"תודה,"

נשענתי על המעקה והבטתי על הרחוב שהשקיעה צבעה בכתום, אדום וסגול.

"תקשיב, אני רוצה שתבטיח לי משהו"

"אוקיי,"

"אני רוצה שתבטיח שאם יום אחד תחליט לבקש ממני להינשא לך - שלא תעז לעשות את זה ככה"

"ברור לך עכשיו שאם אחליט לבקש ממך להינשא - אני אהיה חייב לעשות שחזור מדויק של מה שראינו עכשיו."

"שלא תעז! אם אתה תעשה את זה - אני מסרבת לך"

"את לא יכולה לסרב לי,"

"נסה אותי"

"תיזהרי, אני עלול לנסות,"

"נו, בבקשה, אל תעשה שום דבר כזה"

"אני אשקול את זה,"

"תודה באמת, אידיוט!" היא חרצה לעברי לשון והפנתה לעברי אצבע משולשת.

"איך היית רוצה שאציע לך להינשא לי?"

"אם תציע לי להינשא לך"

"כמובן, 'אם'..."

היא שאפה עשן מהסיגריה, הרימה את פניה ונשפה את העשן אל מעל ראשה

"אני רוצה משהו אחר,"

"כמו מה?"

"לא יודעת"

"בטח שאת יודעת. כל ילדה יודעת בדיוק איך תיראה החתונה שלה ואיך תיראה ההצעה, לא?"

"יש בזה משהו, אבל כשהייתי ילדה לא חשבתי שאגדל להיות מה שאני היום,"

"אז כשהיית ילדה, איך חשבת שתיראה הצעת הנישואין שלך?"

"משהו רומנטי כזה, איזו שקיעה על מרפסת של מסעדה..."

"don't push it..."

היא צחקה, 

"סתם נו, אני לא זוכרת בדיוק מה דמיינתי כשהייתי ילדה."

"אבל את יודעת איך את רוצה שזה ייראה עכשיו,"

"כן, אני יודעת, אם זה יקרה - אז יש לי רעיון לגבי איך זה צריך להיראות,"

"איך?"

"אתה באמת רוצה לדעת?"

"בטח"

היא חייכה "אני רוצה שזה יהיה הכי קינקי שיכול להיות, כשאני קשורה על ארבע, אחרי שהצלפת בי והשתנת עלי, עם גאג בפה, עם מצבטים על הפטמות, אתה תשלוף במפתיע טבעת, ותשאל אותי אם אני רוצה להתחתן איתך, ואני אהנהן כי הפה שלי יהיה חסום,"

צחקתי

"מה מצחיק אותך? אתה צוחק על החלום שלי?"

"חס וחלילה, רק יהיה לי קשה לשלוף טבעת במפתיע אחרי שאת כבר תיכננת את הכל עד לפרט האחרון,"

"אז תמצא איך לעשות ששליפת הטבעת תהיה מפתיעה,"

"אולי כמו קוסם, אני אשלוף את הטבעת מתוך פי-הטבעת שלך..."

היא צחקה "הרסת את ההפתעה!"

הקפתי את המותן שלה בידי והצמדתי אותה אלי,

"אל תדאגי, אם אחליט להציע לך להתחתן - אני אמצא צורה להפתיע אותך,"

"אם" חזרה במודגש.

חייכתי.

עוד סיבוב של תשואות רמות נשמע מתוך המסעדה.

.

.

.

היא פותחת את הדלת של האוטו, מתיישבת ומצמידה לשפתי נשיקה

"חיכית לי הרבה?"

"לא, הרגע הגעתי" היא מביאה עימה עננת ריח עדין של שמפו ובושם

"טוב," אני משלב להילוך ראשון, מאותת ויוצא מהחנייה

היא מדליקה את הרדיו, אני מחייך

"מה?" היא שואלת

"סליחה?"

"מה אתה כל כך מרוצה?"

אני שותק

"נו? ממה אתה מרוצה?"

"מכל מיני דברים,"

"למשל?"

"למשל... למשל מזה שאנחנו יכולים סתם לשבת אחד ליד השני מבלי לדבר וזה לא יגרום למבוכה,"

"מה זה אומר?"

"זה אומר שאנחנו כבר מרגישים מאוד בנוח ביחד"

"אני לא בטוחה שאני מרגישה בנוח איתך" היא מתריסה

"את כזו חרטטנית,"

"איך אתה יודע שנוח לי?"

"את הדלקת את הרדיו?"

"נו, אז?"

"היית מדליקה את הרדיו ברכב של מישהו זר, או שלא נוח לך בחברתו?"

היא צוחקת "אי אפשר לנצח אותך בויכוחים"

"אותי? אין בעיה לנצח בויכוח, את האמת - אי אפשר."

היא צוחקת שוב "אתה שחצן!"

"אבל אני לא טועה."

היא פותחת את החלון שלידה לכדי מחצית, אוויר לילה קריר ממלא את האוטו

"אתה יודע מה? אולי נוח לי, אבל לך לא נוח."

"לי? לי נוח מאוד, למה את חושבת שלא נוח לי?"

"אתה נראה לי קצת מתוח" היא אומרת ושולחת יד לעבר הרוכסן של המכנסיים שלי

"לא-לא-לא-לא-לא, אנחנו לא הולכים לכיוון הזה."

"מי שואל אותך?" היא פורמת את הרוכסן ופותחת את הכפתור

"את צעירה מידי מכדי למות בתאונת דרכים מפגרת"

"מי שואל אותך?" היא שולפת את הזין שלי 

"ככל הנראה לא את,"

"תתמקד בנהיגה," היא רוכנת לעברי

.

.

.

.

 

"תגיד, מה אתה זוכר מהילדוּת שלך?" היא אמרה בעודה מערבלת את הקרח בכוס המים שלה

"מה? מאיפה זה הגיע פתאום?" 

"זו שאלה קשה?" קוביות הקרח שקשקו בתוך הכוס

"השאלה לא קשה, התשובה קצת קשה, אבל - מה פתאום את שואלת את זה עכשיו?"

"אני רוצה להכיר אותך"

"את כבר מכירה אותי, לא?"

"אני לא יודעת שום דבר על הילדות שלך, אז אני לא מכירה אותך"

"עזבי את הילדות שלי"

"למה?"

"אנחנו בליל קיץ מקסים, יושבים בפאב ושותים, למה לבאס?"

"נו, ספר לי משהו,"

אני מרכין ראש ובוהה בכוס הריקה שמונחת מולי

"אני לא יודע מה לספר"

"ספר לי את הדבר הראשון שעולה לך"

"הייתה לי חרא של ילדות,"

"נו,"

"באמת,"

"ספר לי משהו"

"לא כדאי,"

"בבקשה?" היא גמעה את שארית המים שנותרה בכוס שלה

"תקשיבי, הייתה לי ילדות קשה, הורים מכים, צעקו עלי המון, לא היו לי הרבה חברים, לא הייתי טוב בלימודים, חיינו בשכונת מצוקה מסריחה בפתח-תקווה, חרא, באמת חרא."

"אתה רציני?"

"לצערי כן,"

היא מניחה את ידה על כתפי

"תפסיקי," אני מוריד את ידה מכתפי

"מה?"

"אני לא צריך רחמים,"

"אני לא מרחמת עליך"

"אל תזייני לי את השכל, טוב? את שמה עלי עכשיו יד כדי לנחם אותי, ואני לא צריך נחמה, אני לא צריך רחמים."

"טוב, סליחה"

"זה היה, זה עבר, זה לא חלק מהחיים שלי, אני לא חושב על זה, אני בקושי זוכר את זה, אני חי את ההווה, בואי נעזוב את זה, טוב?"

"טוב"

אנחנו שותקים

נשימה עמוקה "סליחה שהתפרצתי עליך,"

"זה בסדר,"

"אני באמת מצטער,"

"זה בסדר באמת,"

אנחנו שוב שותקים

.

.

.

כמה שעות אחר כך, אנחנו במיטה, אני מנשק בעדינות את הסימנים שהותירו הידיים שלי על הישבן שלה, מנשק את החוליות שלה בזו אחר זו, היא מצטמררת, אני נושק לעורפה ונשכב עליה.

"אתה מאמין שהיקום שואף להגיע לאיזון?"

"דווקא לאיזון?"

"אלא למה?"

"לאנטרופיה, לכאוס,"

"אני לא מדברת על פיזיקה"

"אז על מה את מדברת?"

"על החיים שלך"

"אוקיי" אני עובר לשכב על גבי לצידה

"בחיים שלך יש טוב ויש רע, נכון?"

"כמו אצל כולם, אני מניח"

"אז אולי הכמויות של הטוב והרע צריכות להתאזן בסופו של דבר"

"למה שזה ייקרה?"

"למה לא?"

"כי החיים לא כפופים לאיזונים, יש אנשים שהחיים שלהם יותר טובים מרעים ויש אנשים שחיים שלהם יותר רעים מטובים, זה תלוי בהמון דברים"

"אבל אני לא מדברת על 'אנשים', אני מדברת עליך,"

"אז אני לא חושב שהחיים שלי שואפים להגיע לאיזשהו איזון, הם פשוט קורים, יום אחרי יום,"

"אבל עד עכשיו היה לך יותר רע מטוב?"

"למה את חושבת ככה?"

"כי הייתה לך ילדות קשה, יש לך המון צלקות, סבלת המון אובדן"

"זה נכון, אז מה?"

"אז אני רוצה לאזן את זה"

"כלומר..?"

"אני רוצה להיות הדבר בחיים שלך שמוסיף יותר טוב מאשר רע" היא מסתובבת אלי ומנשקת במפתיע את אפי

"זה לא התפקיד שלך, את יודעת,"

"לא אכפת לי מתפקידים, זה מה שאני רוצה"

"את מצליחה לעשות את זה נהדר,"

.

.

.

בבוקר, כשקמתי, היא כבר יצאה למשרד, היא הצמידה למראה פתק - 
"על הזין שלי הילדות שלך, על הזין שלי ההתעללות, על הזין שלי פתח-תקווה, על הזין שלי כל החרא שסבלת, אני אוהבת אותך ומעכשיו אני לא ארשה שדברים רעים ייקרו לך יותר, קאפיש?"

 

 

 

"למה אתה אוהב אותי?" 

בחדר המדרגות של הבית שלה, נושא אותה בזרועותיי כאילו הייתה ילדה קטנה, בקומה שתיים מתוך שלוש

"את שיכורה לגמרי"

ראשה שמוט על חזי, עיניה עצומות, מדיפה ריח של אלכוהול

"למה אתה אוהב אותי?"

"כי את יודעת לשתות"

"אל תצחק עלי! זה לא יפה!"

"ששששש... את תעירי את השכנים שלך."

קומה שלוש מתוך שלוש, אני מעמיד אותה על רגליה ותומך בה, כדי שאוכל למצוא את המפתח לדירה שלה בכיס מכנסי

"שיזדיינו השכנים!"

"ששששש...."

"אל תֶּשַה-שֶה אותי!"

אני מבין שעלי להזדרז ולהכניס אותה לדירה

"תגיד לי למה אתה אוהב אותי?"

"מי אמר לך שאני אוהב אותך?"

אני נושא אותה לחדר השינה שלה

"אתה אמרת!"

"אני? מתי?"

אני מניח אותה על המיטה וחולץ את נעליה

"אתה מטומטם ממש"

"ואת מסתובבת איתי, אז מה זה אומר עליך?"

"אני לא מסתובבת, המיטה מסתובבת" היא צוחקת,

אני מסיר מעליה את העליונית הקלה שלבשה, ופושט את מכנסיה מעליה

"יאללה, הגיע הזמן שלך לישון"

"בוא תישן איתי"

"אני צריך ללכת"

"בוא"

"אני ממש צריך ללכת"

"רק קצת"

אני מתרצה, מסיר את נעלי ונשכב לצידה על המיטה

"אתה רואה?" היא נצמדת אלי כמו גור קוואלה שנצמד לאימו

"מה אני רואה?" 

"אתה רואה שאתה אוהב אותי?"

"כן, עכשיו אני רואה."

.

.

.

 

 

"אתה מסתכל עליה?" היא שאלה במפתיע

"על מי?"

"על הבחורה שבשולחן מימין" היא אמרה והחוותה בתנועת ראש עדינה, כמעט בלתי מורגשת, שכוונה לעבר בחורה צעירה, עם נזם, שיער שחור קצוץ דק, במכנסיים מרושלים וחולצה הדוקה, שלגמה קפה מספל לבן ונראה כאילו המתינה למישהו בבית הקפה בו ישבנו.

"לא"

"שקרן, אתה מסתכל עליה"

"אני לא שקרן, ולמה את מסיקה שאני מסתכל עליה?"

"אפילו אני מסתכלת עליה, היא כולה ככה כדי שיסתכלו עליה"

"למה את מתכוונת?"

"היא חריגה, היא בוחרת במראה חריג, היא מחפשת תשומת לב"

"זה קצת פשטני, לא?"

"מה אתה מציע?"

"אני לא יודע, אבל ההסבר לפיו אנשים בוחרים במראה חריג כדי שיתבוננו בהם הוא שטחי, לא מתאים לך."

"אלא מה?"

"לא יודע, אולי היא רוצה שהחיצוניות שלה תתאים לפנימיות של מה שהיא מרגישה, אולי ביומיום היא נאלצת ללבוש משהו מחוייט, וביום החופשי שלה היא בוחרת ללבוש את הדבר הרחוק ביותר שהיא מוצאת ממחוייט כדי להשתחרר מהיומיום שלה, יש אינסוף אפשויות, אין לי מושג."

"אוקיי"

"למה זה כל כך מטריד אותך?"

"לא יודעת, למה אתה חושב שזה מטריד אותי?"

"אולי כי את רוצה שכל תשומת הלב שלי תהיה מופנית כלפייך?"

היא צחקה

"אתה שחצן,"

"אולי, אבל את לא אמרת שאני טועה."

הרגשתי את היד שלה מטפסת במעלה הירך שלי מתחת לשולחן,

"אני רוצה שהראש שלך יהיה מלא רק בי" היא חפנה את הזין שלי "כמו שהראש שלי מלא רק בך"

"ככה את רוצה להשיג את זה, על ידי זה שאת מרוקנת את הראש שלי מדם?"

היא פתחה את התיק שלה, שלפה משם שטר והשליכה אותו על השולחן,

"מה את עושה?"

היא קמה, אחזה בצווארוני ומשכה אותי - "בוא, הולכים אלי עכשיו"

.

.

.

עד כמה שהיא ניסתה לעטות ארשת פנים אדישה, המבוכה ניכרה על פניה.
במטבח שלה, אנחנו יושבים כשבינינו שולחן לבן ועליו שתי כוסות קפה שחור. אני בבגדים מאמש, היא בחליפה רעננה, משפילה מבט לתוך כוס הקפה שלה. אני מוצא קסם במבוכה שלה, וכדי להעצים את התחושה - מישיר לעיניה מבט.

"מה?" היא שואלת

אני מחייך

"סתם, אני צריך סיבה כדי לבהות בך?"

"אתה מביך אותי"

"אני יודע"

היא מרימה את כוס הקפה לשפתיה ולוגמת

"למה את כל כך נבוכה?"

"לא יודעת"

מאוחר יותר באותו יום היא תשלח לי מסרון בו היא מסבירה לי שהסיבה שהיא נבוכה היא שלמעט הלילה המשותף שלנו, היא מעולם לא הרשתה לעצמה לבקש באופן ישיר את מה שהיא רוצה, כלומר - שיקשרו אותה, יכאיבו לה, ישפילו אותה, וכן שהיא מעולם לא הגיע לאורגזמות כפי שהגיעה אליהן. אבל בינתיים - אנחנו במטבח, והיא נבוכה מידי כדי לומר לי את זה בפני.

"איך זה שאתה לא נבוך?"

"למה שאהיה נבוך?"

"כי זו לא סיטואציה רגילה, לא?"

"אז...?"

"לא יודעת"

"אני גם לא יודע למה להיות נבוך"

אני קם ואוסף את שתי כוסות הקפה שהתרוקנו

"את רוצה עוד קפה?"

"לא, תודה"

אני לוקח את הכוסות לכיור ושוטף אותן

"למה אתה עושה את זה?"

"את מה?"

"שוטף את הכוסות"

"למה לא?"

"תפסיק"

"לא רוצה להפסיק, מה תעשי לי?" אני עונה בהתרסה

היא נצמדת אלי מאחור ומכניסה את ידיה לתוך החולצה שלי

"אני אעשה לך מה שבא לי"

"אני חושב ששכחת את סדר הדברים שקבענו"

"איזה סדר דברים?"

"מי אומר מה עושים, ומי מציית"

"כן, זה במיטה... אבל מחוץ למיטה - אני מחליטה"

אני מסתובב אליה, ומפתיע אותה בכך שאני לופת אותה ומרים אותה

"אז אני אקח אותך בחזרה למיטה, שם אני קובע"

היא צוחקת.

אנחנו מותירים מאחור את הכוסות.

.

.

.

 

 

היא לא הייתה אחת כזו שהאישיות האמיתית שלה השתקפה בחיצוניות שלה.

אילו היית רואה אותה ברחוב - יורדת מהמונית, שיערה מסורק בקפידה, בחצאית עיפרון, חולצה לבנה מכופתרת וארשת פנים רצינית - בוודאי היית יכול להניח כל מיני דברים לגביה. סביר שהיית יכול להניח (ובמידה לא מבוטלת של צדק) שהיא עובדת במשרד, שהיא גרה בדירה שכורה מסודרת ומעוצבת היטב בצפון העיר, שבחודש האחרון היא ביקרה בגלרייה לפחות פעם אחת. טפיפות העקבים הנחושות שלה על המדרכה היו מרמזות על כך שהיא מנהלת לוח זמנים צפוף ודייקני, שהיא יותר טיפוס של חתולים מאשר של כלבים, שהיא שותה לא מעט קפה, שבמהלך השבוע היא ישנה חמש שעות בלילה - אבל בשבת היא מרשה לעצמה לישון קצת יותר.

אני לא מהטיפוסים שמתרגשים. אני לא אומר את זה כשבח לעצמי, להיפך - הייתי שמח לו הייתי מתרגש כפי שהייתי מתרגש כשהייתי קצת צעיר יותר. אבל היום, כשהיא יושבת מולי, ומנסה להרשים אותי בקורות החיים שלה (ללא רבב), במחשוף שלה (עמוק אבל לא עמוק מידי) ובאוצר המילים שלה (משלבת מילים לועזיות בתדירות מופרזת) - אני מוצא את עצמי קצת משועמם.

השיעמום המופגן שלי מוציא אותה מדעתה. היא מנסה טקטיקה אחרת - "מספיק עם הקפה, בוא נשתה קצת יין."

אני אמנם בהפסקה משתייה, אבל שינוי הטקטיקה מעורר את סקרנותי.

.

.

.

.

כמה שעות אחר כך, שתוייה מעט, היא מובילה אותי אל חדר השינה בדירה שלה.

"אני צריכה להזהיר אותך - אני לא רגילה" היא אומרת

"אף אחד לא רגיל"

"אבל אני ממש ממש לא רגילה" ומצביעה לעבר המיטה

אל ארבע פינות מסגרת המיטה מחוברות רצועות עור ואבזמים

"זה בסדר מבחינתך לקשור אותי?" היא שואלת בקול המתוק ביותר שהיא יכולה להפיק

"מה את חושבת?"

"אני חושבת שכן, זו הסיבה שבחרתי בך"

אני מחייך

"וזה יהיה בסדר מבחינתך לעשות לי עוד דברים?"

"את מדברת יותר מידי"

.

.

.

היא לא הייתה אחת כזו שהאישיות האמיתית שלה השתקפה בחיצוניות שלה.