"תגיד, מה אתה זוכר מהילדוּת שלך?" היא אמרה בעודה מערבלת את הקרח בכוס המים שלה
"מה? מאיפה זה הגיע פתאום?"
"זו שאלה קשה?" קוביות הקרח שקשקו בתוך הכוס
"השאלה לא קשה, התשובה קצת קשה, אבל - מה פתאום את שואלת את זה עכשיו?"
"אני רוצה להכיר אותך"
"את כבר מכירה אותי, לא?"
"אני לא יודעת שום דבר על הילדות שלך, אז אני לא מכירה אותך"
"עזבי את הילדות שלי"
"למה?"
"אנחנו בליל קיץ מקסים, יושבים בפאב ושותים, למה לבאס?"
"נו, ספר לי משהו,"
אני מרכין ראש ובוהה בכוס הריקה שמונחת מולי
"אני לא יודע מה לספר"
"ספר לי את הדבר הראשון שעולה לך"
"הייתה לי חרא של ילדות,"
"נו,"
"באמת,"
"ספר לי משהו"
"לא כדאי,"
"בבקשה?" היא גמעה את שארית המים שנותרה בכוס שלה
"תקשיבי, הייתה לי ילדות קשה, הורים מכים, צעקו עלי המון, לא היו לי הרבה חברים, לא הייתי טוב בלימודים, חיינו בשכונת מצוקה מסריחה בפתח-תקווה, חרא, באמת חרא."
"אתה רציני?"
"לצערי כן,"
היא מניחה את ידה על כתפי
"תפסיקי," אני מוריד את ידה מכתפי
"מה?"
"אני לא צריך רחמים,"
"אני לא מרחמת עליך"
"אל תזייני לי את השכל, טוב? את שמה עלי עכשיו יד כדי לנחם אותי, ואני לא צריך נחמה, אני לא צריך רחמים."
"טוב, סליחה"
"זה היה, זה עבר, זה לא חלק מהחיים שלי, אני לא חושב על זה, אני בקושי זוכר את זה, אני חי את ההווה, בואי נעזוב את זה, טוב?"
"טוב"
אנחנו שותקים
נשימה עמוקה "סליחה שהתפרצתי עליך,"
"זה בסדר,"
"אני באמת מצטער,"
"זה בסדר באמת,"
אנחנו שוב שותקים
.
.
.
כמה שעות אחר כך, אנחנו במיטה, אני מנשק בעדינות את הסימנים שהותירו הידיים שלי על הישבן שלה, מנשק את החוליות שלה בזו אחר זו, היא מצטמררת, אני נושק לעורפה ונשכב עליה.
"אתה מאמין שהיקום שואף להגיע לאיזון?"
"דווקא לאיזון?"
"אלא למה?"
"לאנטרופיה, לכאוס,"
"אני לא מדברת על פיזיקה"
"אז על מה את מדברת?"
"על החיים שלך"
"אוקיי" אני עובר לשכב על גבי לצידה
"בחיים שלך יש טוב ויש רע, נכון?"
"כמו אצל כולם, אני מניח"
"אז אולי הכמויות של הטוב והרע צריכות להתאזן בסופו של דבר"
"למה שזה ייקרה?"
"למה לא?"
"כי החיים לא כפופים לאיזונים, יש אנשים שהחיים שלהם יותר טובים מרעים ויש אנשים שחיים שלהם יותר רעים מטובים, זה תלוי בהמון דברים"
"אבל אני לא מדברת על 'אנשים', אני מדברת עליך,"
"אז אני לא חושב שהחיים שלי שואפים להגיע לאיזשהו איזון, הם פשוט קורים, יום אחרי יום,"
"אבל עד עכשיו היה לך יותר רע מטוב?"
"למה את חושבת ככה?"
"כי הייתה לך ילדות קשה, יש לך המון צלקות, סבלת המון אובדן"
"זה נכון, אז מה?"
"אז אני רוצה לאזן את זה"
"כלומר..?"
"אני רוצה להיות הדבר בחיים שלך שמוסיף יותר טוב מאשר רע" היא מסתובבת אלי ומנשקת במפתיע את אפי
"זה לא התפקיד שלך, את יודעת,"
"לא אכפת לי מתפקידים, זה מה שאני רוצה"
"את מצליחה לעשות את זה נהדר,"
.
.
.
בבוקר, כשקמתי, היא כבר יצאה למשרד, היא הצמידה למראה פתק -
"על הזין שלי הילדות שלך, על הזין שלי ההתעללות, על הזין שלי פתח-תקווה, על הזין שלי כל החרא שסבלת, אני אוהבת אותך ומעכשיו אני לא ארשה שדברים רעים ייקרו לך יותר, קאפיש?"
