עד כמה שהיא ניסתה לעטות ארשת פנים אדישה, המבוכה ניכרה על פניה.
במטבח שלה, אנחנו יושבים כשבינינו שולחן לבן ועליו שתי כוסות קפה שחור. אני בבגדים מאמש, היא בחליפה רעננה, משפילה מבט לתוך כוס הקפה שלה. אני מוצא קסם במבוכה שלה, וכדי להעצים את התחושה - מישיר לעיניה מבט.
"מה?" היא שואלת
אני מחייך
"סתם, אני צריך סיבה כדי לבהות בך?"
"אתה מביך אותי"
"אני יודע"
היא מרימה את כוס הקפה לשפתיה ולוגמת
"למה את כל כך נבוכה?"
"לא יודעת"
מאוחר יותר באותו יום היא תשלח לי מסרון בו היא מסבירה לי שהסיבה שהיא נבוכה היא שלמעט הלילה המשותף שלנו, היא מעולם לא הרשתה לעצמה לבקש באופן ישיר את מה שהיא רוצה, כלומר - שיקשרו אותה, יכאיבו לה, ישפילו אותה, וכן שהיא מעולם לא הגיע לאורגזמות כפי שהגיעה אליהן. אבל בינתיים - אנחנו במטבח, והיא נבוכה מידי כדי לומר לי את זה בפני.
"איך זה שאתה לא נבוך?"
"למה שאהיה נבוך?"
"כי זו לא סיטואציה רגילה, לא?"
"אז...?"
"לא יודעת"
"אני גם לא יודע למה להיות נבוך"
אני קם ואוסף את שתי כוסות הקפה שהתרוקנו
"את רוצה עוד קפה?"
"לא, תודה"
אני לוקח את הכוסות לכיור ושוטף אותן
"למה אתה עושה את זה?"
"את מה?"
"שוטף את הכוסות"
"למה לא?"
"תפסיק"
"לא רוצה להפסיק, מה תעשי לי?" אני עונה בהתרסה
היא נצמדת אלי מאחור ומכניסה את ידיה לתוך החולצה שלי
"אני אעשה לך מה שבא לי"
"אני חושב ששכחת את סדר הדברים שקבענו"
"איזה סדר דברים?"
"מי אומר מה עושים, ומי מציית"
"כן, זה במיטה... אבל מחוץ למיטה - אני מחליטה"
אני מסתובב אליה, ומפתיע אותה בכך שאני לופת אותה ומרים אותה
"אז אני אקח אותך בחזרה למיטה, שם אני קובע"
היא צוחקת.
אנחנו מותירים מאחור את הכוסות.
.
.
.
