זו תהיה רשימה מסכמת של אסופת הזכרונות שבחרתי להעלות כאן.
הרבה שאלו אותי מה עלה בגורלנו.
ובכן, היום אנחנו כבר לא ביחד כבר בערך עשר שנים, נפרדנו בגלל שנסיבות החיים לקחו אותנו למקומות אחרים. אמנם אני יזמתי את הפרידה, אבל זו הייתה פרידה עצובה וקשה בעבורי - וגם בעבורה. לפני כמה שנים שמעתי שהיא סיימה את הדוקטורט שלה בחו"ל, ושהיא ככל הנראה עושה חייל וזה ממש שימח אותי.
ואני?
אני גם נמצא במקום מאוד טוב. חוויתי המון אובדן בחיים שלי (לא רק רומנטי) ומאוד התקשיתי להתמודד איתו. ברחתי לכל מיני מקומות לא טובים - סמים, אלכוהול, קטטות, רכיבה פרועה על אופנוע ועוד מלא דברים שהיום אני יודע להכניס תחת הכותרת "פלרטוט עם המוות".
הפרידה הזו הייתה ככל הנראה הדבר העיקרי שעודד אותי אותי לחפש צורה לחיות באופן סביר לצד כל החוויות הקשות האלו. התחלתי לטפל בעצמי, ובתהליך לא פשוט (שככל הנראה לא יסתיים לעולם) הגעתי לאיזון שמאפשר לי לחיות בעולם הזה במינון סבל נמוך בהרבה מזה שבו הייתי.
הפוסטים האלו הם חלק מהתהליך. התחלתי להעלות את פוסטים במחשבה שהתיעוד של כמה רגעים טובים שהיו לי בקשר שהיה לי איתה יעזור לי לעבד את הזכרונות. אני חושב שזה עבד. כתיבת הפוסטים סייעה לי להפוך את הרשמים שהותיר בי הקשר איתה לקוהרנטיים יותר, ועכשיו כשאני מסתכל על כל מה שהיה - אני רואה משהו מטושטש פחות, יפה יותר. עכשיו, אחרי שסיימתי לכתוב את כל מה שכתבתי, כשאני מסתכל אחורנית, אני רואה שהטעם המריר שהיה לי מהפרידה שלנו התפוגג לחלוטין, ובמקומו נותרו רק זכרונות מתוקים.
משהו אחרון שממש חשוב לי לכתוב לכל מי שקרא את הפוסטים:
כשהבנתי שאני לא כותב את הפוסטים האלו למגירה, אלא יש כמה אנשים שאשכרה קוראים את מה שכתבתי - התעוררה אצלי תחושה של שותפות, כאילו אני לא לבד בכל העניין הזה. אני ממש שמח על כך. כל התגובות וגם מבול ההודעות שקיבלתי בעקבות כל פוסט (היו הרבה שהעדיפו להגיב בהודעה ולא על הפוסט עצמו) - עשה את כל העניין הזה להרבה פחות בודד. אז - תודה על השותפות, אתם שותפים נהדרים.
יאללה, מספיק עם ההשתפכות הזו, אני חוזר להיות הגב-גבר שאני... (עאלק...)
ניפגש בשמחות!
W
