חשבתי... אם הייתי יכול לשים את עצמי במילים המתאימות, אולי הייתי מצליח להסביר את עצמי טוב יותר וכל הויכוח הזה היה נמנע.
אם הייתי כותב אני את "שבועת הסאבית", היא בטח היתה יוצאת משהו כמו...
אני הסאבית (תנקוב בשמה המלא ומתוך כוונה מלאה לכל מילה שתאמר מעתה ואילך), מפנימה בזאת ומבינה מעל כל צל של ספק... בדמי, כי בעודי כורעת כאן לפניך אדוני, בחדר זה, מרכינה ראשי לפניך, לקבל את כל אשר תיתן לי באהבה, לא לקבל את אשר תחסוך ממני, גם זו באהבה, אסור לגחמותיך באשר הן בציות ובאהבה רבה, וכל זאת אעשה בגאווה, לא גאווה על שבחרת בי להיות לך לסאבית, לא גאווה על שבחרתי אני בך להיות לי לאדון, אלא באותה גאווה בה אני עושה כל אשר אני עושה בחיי, בין אם הוא קשור אליך ובין אם לאו.
בהיותי כך כרועה לפניך איני ממעיטה בערך עצמי ואני יודעת, בעצמותיי - כי אין אתה ממעיט בערכי באותה מידה בדיוק, מידה שאינה גבוהה ממידתי כשם שאינה פחותה ממנה.
אני יודעת בדמי כי אינך מעוניין להפחית מכבודי. היותי הסאבית שלך, ברגע זה, גורם לי עונג כשם שהוא גורם עונג לך וברור לי כי בעת עוזבינו חדר זה, אחזור להיות אותה אחת שנכנסה אליו, בין אם ילדה מפוחדת וחסרת ביטחון, ובין אם פמיניסטית לוחמת, שאקבל ממך את כל הגיבויי למעשי ולמעשה... יתכן שאוכל ללחום את מלחמתי ביתר עוז שכן כל אינטראקציה ביננו אינה מחלישה אותי כי אם מחזקת.
כן, זה היה ויכוח מיותר, מן ויכוח כזה שבו שני אנשים שחושבים אותו הדבר, מתווכחים על נושא עליו יש בינהם הסכמה, הסכמה שבגלל סמנטיקה... נחבאה מן העין.
ויכוח שהעיר משנתו שד, שד שחשבנו שהצלחנו לעבור לידו מבלי להעירו משנתו, שד של ספק.
לפני 19 שנים. 17 בינואר 2005 בשעה 9:14
