countersexuals

אני נישא לאנשהו, גופי קל כפי שלא היה מעולם. האמנם אני מרחף?
לא, סביבי צמיגות מסוימת, ומעלי: האור. אני מרים ראשי ומזהה את השמש – תצורתה המעוותת כמו מתעופפת על פני המים; מתנודדת ונשברת, ומתאחדת שוב. הנוזל עוטף את גופי, אך אני מרגיש ברטיבות רק בקושי. נשימותי נשימות קצובות ורגועות – המים נשאבים אל תוכי, ונפלטים החוצה, אך אין בי כל תחושת מחנק.
ובעצם איני נישא כי אם מתקדם, חותר בתנועות ארוכות ובטוחות. מטרתי שוכנת היכנשהו בחשכת המעמקים, אך מה היא? הנה התשובה: מבליחה לה בין השוניות, קצוות שיער אדמדמה. אני מגביר את קצב השחיה, סובב סביב השונית, אך אין דבר בנמצא – להקת דגי טונה ענקיים חוצה את דרכי, ואני ממהר לצלול תחתיה; מבטי ממשיך בסריקתו, ואי-שם במרחק, נלכדת בו תנועת יד ביישנית; אצבעות מרפרפרות ... כתף חשופה ... וזו מובילה אחריה מחלפות זהובות כסהר. אני ממשיך להתקדם, אך כבר נזהר מעט יותר. בתולות הים הרי ידועות הן בפחדנותן, וכל תנועה לא זהירה עלולה להניסן. אני חומק אל תוך חורשה של אצות ירקרקות, וממשיך בתנועת ההקפה. אמנם השחיה כנגד הזרם קשה יותר, אך אינני יכול להרשות לריח גופי להקדים אותי. אני כבר קרוב ממש, וכעת נגלית לעיני גם השניה, האדמונית. היא אלוהית – תנועותיה קלות והמים כמו נפתחים בפניה, שדיה קטנים וזקורים, ידיה דקיקות, הקשקשים על זנבה המוצק כמו קורנים ומפזרים במים את אדמומיות שערה. והן מסתחררות להן במים, משתובבות בלא לשים ליבן אלי.
אינני יכול כבר להתאפק, אבל ריקודן הקסום כובש אותי, הן נוגעות-לא-נוגעות האחת בשניה, ספק מלטפות ספק מגרות, אני משתהה שם מסנוור מיופיין, מתמימותן. מחשבות הזימה בראשי מציפות ומשתקות אותי. אך אבוי! כיוון הזרימה משתנה, ואני מבין זאת רק כאשר הבעת השמחה על פני קורבנותי מתחלפת בבעתה, והן מזנקות במנוסה. אני הודף עצמי קדימה בתנועה אדירה, זה עכשיו או לא לעולם לא. האדרנלין מציף את גופי וליבי פועם בפולסים הולכים ומתגברים. הנה, עוד תנועה או שניים – אני מושיט את ידי לאחוז את זרועה אך זו מחליקה מלפיתתי. זרם מים פתאומי הודף אותי מעט והן חומקות ממני שוב! הן מתפצלות, והאדמונית פונה לנוס אל תוך בקע בקרקעית הים.
הפחד העביר אותה על דעתה אני חושב לעצמי, ומחייך. אני דולק בעקבותיה, אך כבר אינני ממהר כל-כך: היא לכודה!.. אנחנו מעמיקים עוד ועוד. תנועותיה האציליות נהיות תזיזיתיות משהו, ואני כבר ממש קרוב, אני יכול להושיט ידי ולאחוז בה, גופה רועד והיא מנסה להדחק על בין הסלעים אך אין שם הצלה. אני לופט אותה סביב מותניה ותחושת עונג אדירה שוטפת את גופי כשהיא מתנוענעת באחיזתי, נואשת להחלץ, ואיברי מגיב גם הוא ומתחיל להתנפח.
לפתע משהו רוחש שם. ממש מתחתינו, המים מבעבעים ומתערבלים – קול שריקה נשמע וסילון דיו שחור ומריר עוטף אותנו. אני מתחיל להשתנק, משהו חלק ושמנוני זוחל במעלה רגלי. ועוד אחד, ואחריו שלישי – ועוד אני משווע לחמצן, הרביעי נכרך ונסגר סביב זכרותי, מכווץ ומועך אותה – והכאב מפתיע ובלתי נסבל. אני נלחם בזרועות הנכרכות סביבי והבתולה חומקת לה – נאבק להשתחרר מאחיזת האיתנים, אך אין לי כל סיכוי. אני נגרר אל תוך המעמקים, אל האפילה הנצחית והכאב המשתק ... מטה, מטה, מטה ... אני פוקח את עיני בפראות ומזנק ממיטתי. עוברות מספר שניות בהן איני מבין כלל מה מתרחש. ידי נשלחות אז אל חלציי, אל מקור הכאב שהעיר אותי, ואני נזכר. חגורת הצניעות עשתה את עבודתה נאמנה; אני רץ לשרותים ומתיז על עצמי מים קפואים בניסיון להקטין את הזקפה. אחרי דקות ארוכות, הכאב מתחיל לחלוף – אני שוטף מפני את הזיעה הקרה ומתיישב אל המחשב. השעה ארבע ושלושים לפנות בוקר והלילה כבר לא אצליח לישון עוד. אני מקיש בדפדפן את הכתובת, וגולל מטה את רשימת השמות. היא שם!.. אולי מחר אזכה לשחרור. אני לוחץ על המעטפה ומתחיל להקליד...