countersexuals

קורותיו של נער הכביסה
או
מי את גברת שוורצגולד?

הכל התחיל בגלל המשבר הכלכלי, כאשר חברת הסטארט-אפ בה עבדתי נאלצה להסגר. חפשתי עבודה בתחום במשך מספר חודשים, אבל ההיצע היה דל. אמנם מספר מקומות הסכימו לקבל אותי, אבל התנאים שהוצעו לי היה עלובים למדי – במיוחד ביחס למה שהייתי רגיל אליו קודם – מה גם שחשבתי שהמשבר יחלוף במהרה, ולא רציתי להתקע במשרה גרועה, עושה עבודה רוטינית ולא מאתגרת.

אבל הזמן חלף, ודבר לא השתנה. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו עם עצמי. לפחות כדי לשבור את שגרת חוסר-העשייה, ולמען האמת, גם להכניס ולו משהו לעו"ש. באחד מן הבקרים העצלים שכבר הורגלתי בהם, שוטטתי לאורך רחוב עמק הרפאים שבמושבה הגרמנית, ובעוד אני טרוד במחשבות על מצב הביש שנקלעתי אליו, נחו עיני על מודעה תלויה על עמוד חשמל. כמתוך הרגל, רפרפתי עליה במבטי, בלי להאט כמעט;

דרוש שליח נמרץ ורציני למכבסת לובן המושבה

...
...

תשלום הוגן ל ....

נא לפנות בטלפון ... 02-8766

אלא שלאחר מספר צעדים, שבתי על עקבותי, ולאחר שקראתי את המודעה עוד שלוש פעמים, חייכתי ביני לבין עצמי וחייגתי למספר.

למחרת בבוקר התייצבתי במכבסה. יוסף, הטיפוס המקריח שקיבל אותי, לא שאל יותר מידי שאלות (ואני שמחתי שלא נאלצתי לשקר לגבי הנסיון התעסוקתי שלי) – אמר שאני נראה לו בחור רציני, שמח לשמוע שיש לי רכב משלי, והסכמנו שאני אתחיל לעבוד עוד באותו הערב.

המכבסה עשתה רושם של עסק משגשג, למרות (ולא בגלל) כל מה שהתרחש בה. יוסף הגיע לעבודה מאוחר, עבד לאט ודרש מחירים מופקעים. אמנם הוא טיפל בכל בגד כאילו מדובר בפריט הלבוש האחרון על פני האדמה, אבל לי לפחות זה נראה טפשי ומיותר. מרבית הלקוחות היו משפחות אנגלוסכסיות, דתיות במידה כזאת או אחרת, שהגיעו למושבה לתקופות שכירות לא ארוכות. רובם היו אנשים חייכנים ורגועים, שלא כעסו גם כשאחרתי, והתעקשו לדבר איתי בעברית קלוקלת, למרות שהייתי מציע תמיד לעבור לאנגלית. יוסף זה -- היה לו מנהג לזרוק לי איזה משפט על כל לקוח, לפני שהייתי יוצא לשליחות. "משפחת רוזנבאום, תדע לך", הוא היה מספר על זוג קשישים מסינסנטי, "הבן שלהם הגיע לפה מאמריקה, להלחם במלחמת יום הכיפורים!", או "ג'ו וייסדורף, הוא שם-דבר בתחום הדשא הסינתטי. אפילו בווימבלדון, כך אומרים, שקלו לעבור לעבוד איתו!".

הימים עברו להם. בין שליחות לשליחות הייתי עוזר קצת ליוסף במכבסה עצמה. אוצר המילים המקצועי שלי התחלף מקומפילציה ובאגים, למרככים ותוכניות כביסה. למרות שהייתי אני אחראי על המשלוחים, לטלפון יוסף תמיד היה מקפיד לענות בעצמו. כל צלצול כזה היה הופך בדרך כלל לשיחת נפש שנמשכה לפחות עשרים דקות, שבסופן הוא היה מניח את השפורפרת, ממלמל לעצמו משהו על הזמנים שאינם עוד, ושולח אותי לדרכי. והנה, יום אחד בעודי מסיים להזין את הנתונים—אה, סליחה—להכניס את הבגדים אל המכונה, יוסף ענה לטלפון ועננה שחורה כמו חלפה על פניו. הוא הרצין באחת, שרבט במהירות משהו בפנקס, השיב בכמה כן, וכן-כמובן, ומיהר לקרוא לי. "הבת של השוורצגולדים!" הוא הצהיר, "אני זוכר אותה בתור ילדונת, ועכשיו בטלפון ...איי, איי ..."
ניכר שהוא לא היה בטוח איך להמשיך את ה-תדרוך, ולבסוף פשוט השלים ב- "הם לקוחות חשובים מאוד, אז בלי בושות, כן..". וכך, חמוש במידע לא רב וסקרנות גואה, התנעתי את הרכב ויצעתי לדרכי.

חניתי מול בית טמפלרי שגדר חיה הסתירה אותו מן הרחוב. השער לא היה נעול, ושביל קצר הוביל אותי דרך הגן אל חזית הבית. דלת עץ כבדה ניצבה מולי; במקום פעמון הותקן על אחד המשקופים אינטרקום עם מצלמה, ועליו כפתור עם כיתוב דהוי "PRESS ME". אז לחצתי. הבטתי אל המצלמה ונעתי בחוסר נוחות, שכן הרגשתי שסורקים אותי מן העבר השני; התשובה לא אחרה לבוא: "כנס פנימה, וסגור את הדלת. במסדרון השני ימינה, מתחת לשולחן יש שני סלי כביסה. אסוף אותם ואנא המתן לי בלובי", הורה קול נשי קריר אך צלול. לא הצלחתי להבחין במבטא של ממש, אבל ניכר שחיתוך הדיבור הוא לא של ישראל של שנות האלפיים. מלאתי אחר ההנחיות ונכנסתי פנימה, פניתי ימינה במסדרון, ואכן היו שם שני סלי כביסה גדולים למדי, איתם חזרתי למבואה.

עתה, משמשימתי הושלמה, נתפניתי להביט קצת מסביב. החדר היה כמעט ריק. מולי עמדה ספת-בד ועץ שנראתה עתיקה למדי, ולידה, בצמוד לקיר, שולחן-צד. על השולחן היו פזורים מספר מגזינים. ניגשתי ודפדפתי בהם. רובם ככולם היו מגזינים של ציוד לחיפוש ושאיבת נפט. בחורים אמריקאיים עם קסדות וציוד הנדסי כבד ברקע התנוססו על השערים. בתחתית הערימה היו שני גליונות נוספים, אשר נראו לא ממש קשורים לכל השאר – ובניגוד לשאר, גם הראו סימני קריאה. הראשון עסק בחבלים וסוגי קשרים – וקהל היעד שלו היה בעלי יאכטות, תארתי לעצמי. השני היה הבטאון השנתי של האגודה האמריקאית לאילוף כלבים, וגור קוקר-ספניאל מתוק הביט בי בעיניו הגדולות משערו. ובעודי מנסה להזכר אם ראיתי מלונה, או אולי שמעתי נביחות בדרכי פנימה; נפתחה אחת הדלתות, ואל תוך החדר נכנסה גברת שוורצגולד.

"אני רואה שאתה מרגיש כמו בבית", היא ציינה וחייכה. שמטתי את המגזין לשולחן, אולי קצת יותר מהר ממה שהייתי רוצה, והרמתי את שני הסלים. "אני מצטער, לא התכוונתי לחטט", עניתי. "יש עוד כביסה שצריך לאסוף?". "רק עוד פריט אחד", היא השיבה ופסעה לעברי. היא לבשה חליפה כהה וחצאית מיני, מה שגרם לה להראות מבוגרת מגילה האמיתי, אותו עמדתי כשנות השלושים המוקדמות, אך יחד עם זאת שיווה לה מראה מושך ובלתי-מושג. התאפקתי בקושי מלנעוץ מבטים ברגליה החשופות והחטובות. עקביה נקשו קלות ברצפת האבן, אך ההד הוחזר מהתקרה הגבוהה והמקושתת ושיווה לצליל אפקט דרמתי.

"רק עוד פריט אחד ... " היא חזרה ואמרה כשהיא ניצבת ממש למולי, "רק חבל ששתי הידיים שלך תפוסות". ידה נשלחה אז על מתחת לחצאית, וכמעט מבלי להתכופף, בעודה מכופפת אחורנית ברך אחת בכל פעם, היא הורידה את תחתוניה, "כנראה שתצטרך לשאת את זה במקום אחר ... ". אצבעות ידה הימנית נחו על שפתי ובתנועה רכה אך עיקשת היא הסיטה את הלסת התחתונה כלפי מטה, ובידה השמאלית החלה תוחבת אל תוך פי את תחתוניה, שהיו רטובים קלות, והדיפו ריח חריף ועסיסי שהלם באפי. ולאחר שסיימה, הגיפה את פי חזרה, והתכופפה ממרום עקביה ונשקה לי על לחיי ולחשה, "רוץ מהר, חומד, שלא תאחר ללקוח הבא", וכמעט הדפה אותי, ההמום והמשותק, אך מחזיק בגבורה את שני הסלים, אל מחוץ לדלת.

TBC