countersexuals

מיותר לציין שליוסף לא סיפרתי דבר על התקרית, וגם את התחתונים לא צרפתי לשאר הכביסה, שהייתה מורכבת רובה ככולה מחצאיות וחולצות מכופתרות, וכן ממספר חולצות לבנות מכותנה. אולי לא רציתי שנוכחות הפריט יוצא הדופן תעורר שאלות מיותרות, ואולי היו לי סיבות אחרות. החלטתי שאת התחתונים אני אכבס כביסה ידנית בכוחות עצמי. תליתי אותם על הקולב בחדר האמבטיה שלי, על מנת לכבסם בהזדמנות הראשונה. אבל ההזדמנות נדחתה שוב ושוב. בהתחלה נוכחותם הביכה אותי והשתדלתי שלא להביט בהם. אלא שאט אט משהו חמקמק באופן שבו הם תלו שם, החל לפתות אותי. מצאתי את עצמי שוטף ידיים בתדירות הולכת וגדלה, ובכל פעם שניגשתי לנגב ידיים, התקרבתי יותר ויותר אל האובייקט האסור. בהתחלה רחרחתי אותו קצת מרחוק, אולם עם הזמן אזרתי אומץ והתחלתי מתחכך בו בפני – מתחכך ומסמיק מיד, אף שלא היה שם איש מלבדי.

והנה בוקר אחד התעוררתי מלא התרגשות, שכן ידעתי ששלושה ימים חלפו, והיום יהיה עלי להשיב את הבגדים המכובסים. השרתי את התחתונים בגיגית, ושטפתי אותם ביראת קודש, ולאחר מכן הזלפתי עליהם מספר טיפות של שמן ארומטי של פרחי התפוז, שרכשתי מבעוד מועד במיוחד לשם כך, ואחר כך קיפלתי וטמנתי אותם בכיסי, ונסעתי למכבסה. היום עבר עלי בחוסר מנוחה. מחשבותי נדדו, ומספר פעמים על הכביש לא הייתי רחוק מלגרום לתאונה. יוסף שב וניסה להתקשר לגברת שוורצגולד, אך לא היה מענה בבית – ומספר אחר לא היה ברשותנו. לפנות ערב, יוסף עזב כבר את המקום, ואני הייתי עסוק בסידורים אחרונים, וכבר ניגשתי להוריד את הסורגים, והנה הטלפון צלצל. בכל יום אחר, הייתי שמח להתעלם ולהסתלק הביתה – אולם הפעם זינקתי כנשוך נחש, והרמתי את השפורפרת.

"עדיין שם? מתחרה על פרס העובד המצטיין אני מניחה ...
מילא, כנראה שזה יום המזל שלי; אני לא מספיקה כלום, ובסוף הכל מסתדר מעצמו!", עברו מספר רגעים, ורק רחשים של דפדוף, או חיפוש בין מסמכים, נשמעו מהצד השני של הקו. אני מצידי פחדתי להוציא הגה.
"מצטערת, אני קצת עסוקה פה... תשמע, למה שלא תגיע למשרד שלי בבניין-כלל – זה לא רחוק, תוך עשר דקות אתה יכול להיות פה.", ורק התחלתי לפצות את פי כדי לאשר, והצליל המונוטוני של קו מנותק קטע אותי.

שמונה דקות וארבעים שניות מאוחר יותר כבר הייתי בלובי הבניין, מחפש את השלט המורה על מיקומו של המשרד שלה. ההמתנה למעלית, הטיפוס כלפי מעלה, מספרי הקומות המתחלפים בצג הקטן – הכל זחל באיטיות כמו מכוונת להרגיז, ורק קצב פעימות ליבי הלך והאיץ. בסופו של דבר הואיל השמונה להתחלף לתשע, ודלתות המעלית נפתחו. כמו קפיץ דרוך זינקתי מהמעלית החוצה, שני השקים הענקיים מתנדנדים בידיי כזוג משקולות. אלא שהדרך לא הייתה פנויה, מולי עמדה בחורה צעירה, מזכירה ככל הנראה, עם רעמת שיער שחור ומתולתל על ראשה, היא דיברה בפלאפון, ולא הבחינה בתמרון ההתחמקות שלי עד שהייתי כבר רכון על הרצפה, משפשף את הכתף החבולה שנחבטה כנגד הדלתות הנפתחות. אבל לא היה לי פנאי לרחמים עצמיים; משטח זה בקומה התשיעית היה קטן יחסית, וכלל רק שלושה משרדים. והנה מולי ראיתי את השלט המבוקש – 'שוורצגולד – קידוחי נפט', והדלת אף הייתה פתוחה קלות. המתולתלת מצידה לא התרגשה ממפלתי, ובעודה ממשיכה בשיחת הטלפון, נכנסה למעלית, ולפני שהדלתות נסגרו עליה, מבטנו נפגשו אך לרגע קט, אך נדמה היה לי, שיכולתי לזהות בחיוכה יותר מקורטוב של ידיעה וגיחוך.

התרוממתי מן הרצפה, עברתי את המרחק בכמה צעדים זריזים והקשתי על הדלת. "יבוא" קצר והחלטי נשמע בתגובה, ואני פסעתי-התונדדתי פנימה. מצאתי את עצמי בחדרון המתנה, שהיה ריק מאדם, ולמרות שהיתה מולי רק עוד דלת נוספת אחת, התמהמהתי לרגע – "קדימה, קדימה, הזמן קצר והמלאכה מרובה. שימרית בדיוק יצאה ואין פה אף אחד –", האיץ בי הקול שמעבר לדלת. לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה.

מולי, על שולחן עץ כבד ורחב מימדים, ישבה גברת שוורצגולד בשיכול רגליים. אני מצידי נתקעתי בכניסה כמו גולם. לא יכולתי להתיק מבטי מרגליה החטובות, ואף נדמה היה לי שמתחת לחצאיתה (הקצרה מידי לכל צורך ועניין), שהייתה גם מופשלת קלות, אין היא לובשת דבר.
"חשבתי שהזמנתי שרותי כביסה, והנה מגיע אלי למשרד כלב קטן וחרמן", צקצקה היא בלשונה, "רק אל תזיל ריר על השטיח בבקשה".
אף שידעתי שלא נהגתי כיאות, נדהמתי מהבוטות של הערתה. הבושה שטפה אותי והרגשתי את לחיי מאדימות. לא הייתי רחוק מלזרוק את שקיות הכביסה ולהסתלק משם בריצה, אלא שגברת שוורצגולד קטעה את חוט מחשבתי, "בוא הנה, תניח את הכביסה כאן", היא הורתה על אזור של השולחן שהיה ריק מניירות וקלסרים, "נראה אם 'לובן המושבה' מוצלחת כמו שהאולד-פולקס שלי היו מספרים ..."
היא סקרה בזריזות את שתי החבילות שהוצאתי והנחתי בפניה, תחילה את החולצות ואחר כך את החצאיות. ניסיתי לקרוא את הבעת פניה, ולמרות שהיא הייתה כמעט קפואה, נדמה היה לי שזיהיתי בה סיפוק מסוים. "לא רע, לא רע בכלל, אבל חסר פה פריט מסוים", אני מצידי רק חיכיתי לרגע הזה, שלפתי את התחתונים המכובסים והנחתי אותם בפניה, ניתן היה לחוש עדיין בניחוח עדין ומריר של תפוז שהתפזר בחדר, מה שנסך בי אומץ מסוים; "בהם טיפלתי באופן אישי, אני מקווה שתיהי מרוצה מהתוצאה", הוספתי בקול רועד קלות. היא לקחה את התחתונים והניפה אותם אל מולה בקצות אצבעותיה. הביטה בי, ובתחתונים – בוחנת אותם כאילו ראתה אותם זה עתה בפעם הראשונה, ושוב בי, ובתחתונים, ואז ללא שמץ של התרעה, פרצה בצחוק רועם. אלא שהיא התעשתה במהירות והשיבה, בעודה מביטה בקוצר רוח בשעון שלידה, "אני מבינה. תראה, יש לי פגישת עבודה שמתחילה בעוד מספר רגעים ממש, אבל נראה שיש לנו על מה לדבר אחר כך. אתה תצטרך לחכות פה. אולם, לצערי, תוכן הפגישה הוא סודי, ובכלל אני לא ארשה לך להפריע להתנהלותה התקינה, כך שנצטרך לנקוט במספר אמצעים על מנת להבטיח זאת...", אני רק הנהנתי בתשובה.

אספתי את הבגדים המכובסים ואכסנתי אותם לפי שעה באחד הארונות שבחדר ההמתנה, שהיה ריק עדיין, ולאחר שחזרתי לחדרה, חיכתה לי גברת שוורצגולד ממש מול הדלת. "סגור את הדלת. תסתובב, ותצמיד אליה את המצח. ידיים מאחרי הגב, ונסה לא להפריע לי יותר מידי.", ובלי לחכות לתגובתי, כנראה כדי להראות שהיא מתכוונת לכל מילה, היא תפסה אותי בידי והחלה מסובבת אותי. אני לא התנגדתי, ופעולותיה היא תקיפות ומהירות. ידי נכפתו בחגורה שנשלפה ממכנסי. עיני כוסו בזריזות ברצועת בד לא מזוהה. פי כוסה במספר שכבות של סרט הדבקה, ומשהו אף נתחב אל תוך אוזניי. חושיי נשללו ממני אחד אחרי השני, ואף שלא פחדתי ממש, הרי שחשש מסוים החל להתגנב אל ליבי. השלב הבא היה להראות לי את מקומי ליד השולחן, או מתחת לשולחן אם לדייק. לשם גררה אותי גברת שוורגולד כשהיא אוחזת בשערי. אחרי מספק תזוזות קדימה ואחורה בעודי כורע על ברכי, כדי לוודא שצלעות השולחן מסתירות אותי לחלוטין, נראה שהיא התרצתה, והצמידה את ראשי אל הרצפה הקרה. כעת היא שלפה את אחד מאטמי האוזניים שלי ולחשה אל אוזני, "אל תזוז, ואל תעז להוציא הגה!", ואחרי שהיא החזירה את האטם למקומו, כנראה כדי לתת משנה תוקף לדבריה, היא לחצה בסוליית נעלה את ראשי אל הרצפה, ממסמרת אותי למקומי.

הזמן חלף לאיטו. רצפת האבן הייתה קפואה, והקור חדר אל עצמותי ומצא בהן מושב של קבע. ידי היו מקובעות בתנוחה לא נוחה שהפעילה לחץ על גבי. אחרי מספר דקות התחלתי לרעוד, וגברת שוורגולד מצידה, כנראה כדי למנוע ממני תזוזות מיותרות, רק הגבירה את לחיצת הנעל על ראשי. חוסר האונים הלם בי, אך גרוע מכך היו החושך והשקט. נדמה היה לי שאני יכול לחוש בנוכחות של אנשים נוספים בחדר, אולי גם שמעתי שאריות של קול: אנגלית במבטא ערבי? עברית במבטא אמריקאי?.. לא הייתי בטוח. ואולי היינו שם רק שנינו, ואת סיפור הפגישה היא בדתה מליבה.

סופו של דבר הרגל הוסרה מראשי. אבזם החגורה נפתח ודם זרם אל תוך כפות ידי מלווה בעקצוצים נעימים. גברת שוורצגולד עזרה לי להתרומם מן הרצפה, שכן ברגעים הראשונים התקשיתי לזוז בכוחות עצמי. היא השעינה את גופי הדואב אל השולחן, והסירה אתה אטמים. ואז לפתע אחזה בתנוך אזני ומשכה אותי אליה. פי היה מכוסה עדיין, כך שהצלחתי לשחרר רק גניחה עמומה של כאב, לפני שהרגשתי את נשימתה החמה על פני. קולה היה חד כרגיל, אך עם זאת מלטף בדרכו, "דאגתי שאולי הסתלקת לך, אבל הנה אני רואה שפשוט חיכית לי פה בסבלנות כל הזמן הזה מתחת לשולחן. יפה לך. אז בוא נדבר רגע ביזנס. יש לי משרה פנויה להציע לך. אני צריכה מישהו שייכבס לי -- אני פשוט לא אוהבת את הרעיון שאנשים זרים נוגעים בבגדיי, ובמיוחד עם כל מחשבות הזימה שעוברות להם בראש בזמן שהעושים את זה. רק מלחשוב על זה אני מקבלת בחילה!.. אה כן, כמובן שתצטרך לעבור להתגורר בביתי, לשאר הסידורים הנחוצים, אדאג אני.", היא המתינה מספר שניות לראות אם איני מוחה והמשיכה, "אם אתה מעוניין, ישנו חוזה העסקה שתצטרך לחתום עליו. ביקשתי משימרית פה בחוץ שתכין לך עותק ...", ואז היא הכניסה את ידה אל תוך מכנסי ומיששה את מפשעתי, ומשהבחינה בזיקפה בתוך תחתוני, הוסיפה, "אבל, בעצם, אני הרי יודעת כבר שאתה מעוניין."

TBC