countersexuals

דיסקליימר:
אני לא נוהג לכתוב בגוף שני. נהפוך הוא, כאשר אין מען מוגדר לגוף השני, זו לדעתי טכניקה נלוזה שמעידה על טעם-רע (מן הסתם, מכתב שממוען אל אדם ספציפי, או אפילו טקסט ציבורי אשר מכוון לאדם אחר אינם נופלים בהגדרה זו). ואף על פי כן הקטע הבא חוטא בשילוב הגופים הראשון והשני. האמת היא שאין לכך הצדקה, עמכם/ן הסליחה. 😄

***

ולאחר שנכנסתי בדלת שהייתה פתוחה חלקית, וזרקתי מבטים חפוזים מסביב, חציתי את הפרוזדור הקצר והסלון נגלה לעיני; ובצידו השני, בעברו הרחוק של שולחן-האוכל ישבת את. בעד החולצה הלבנה העשויה בד אוורירי ושקוף, הודגשו קווי המתאר של שדיך הנתונים בחזיה שחורה, ושערך שסורק בקפדנות והתווה מסגרת מושלמת ונוקשה לפניך, שאילולא כן, ודאי היו משדרים איזו רכות נשית מפתה. מרבית החלק התחתון של גופך היה מוסתר מעיני תחת השולחן, אך לא יכולתי שלא לשים לב למגפיים הנמוכים שנעלת, ועקביהם, שהצטלבו להם על הרצפה, בדמיוני שלי כבר ננעצו בצדעי, ממריצים אותי לדהור הלאה-הלאה כאשר אני, כבהמת-משא, נושא את משקלך על גבי.

"תתפשט, ושב מולי", הורית לי, "רק קודם, את הפלאפון – אלי."

בחוסר-רצון מסוים הנחתי את המכשיר על השולחן בינינו והתחלתי להסיר את בגדי. יותר מהעירום ההולך ושלם שבו הופעתי לפניך, וזאת למרות הכרותנו הקצרה, הביכה אותי העובדה שללא טיפת היסוס נטלת לך את הפלאפון והתחלת לדפדף בו בעניין; ולאחר שהייתי כבר ערום לגמרי, התיישבתי אל השולחן.

"יריב", הצהרת את לבסוף, כאילו כעת הכל היה ברור. ולאחר שעברו שניות מספר ללא תגובה מצידי, המשכת, "מי זה?"

"חבר טוב", עניתי, מושך קצת את התשובה שלי בחשש מן הבאות.

"טוב מאד," אמרת והחלקת לעברי על השולחן דף נייר ועט כדורי פשוט, שרק עתה שמתי לב לקיומם, "עכשיו תכתוב לי על יריב—
תכתוב לי איך יריב מזיין אותי. זיון ונילי, ללא טיפת בדס"מ.
אני רוצה להתרגש, אני רוצה להיות רטובה."

"אני לא—", התחלתי למחות, אך את קטעת אותי,

"אני יודעת שאתה מסוגל, אני אוהבת איך אתה כותב. אבל הבדס"מ שלך – הוא מאולץ, מדומיין... אתה חייב להתחיל מהבסיס. ויום אחד אולי תוכל לכתוב את זה כמו שצריך, כמו שזה באמת. אחרי – אחרי שאני אלמד אותך דבר או שניים. אבל אני צריכה להתרגש, וזה... אני כבר רואה, שמהזין הקטן שלך זה לא הולך לקרות, אז קדימה, תתחיל – תתחיל לכתוב."

הדף הלבן שמולי היה ריק. ריק ומטיל אימה. מה לי ולדף ועט? לו לפחות היתה לפני מקלדת... אתה כותב ומוחק, כותב ומתקן – מחליף מילים, מצליב משפטים. וכאן, כאן הכל צריך להשפך אל הנייר בצורתו המוגמרת. וגם התיקונים, אלו הרי לא באמת נעלמים אלא נשארים מחוקים על פני הדף – מחוקים אך חקוקים – עדות אילמת לגמלוניות כתיבתך.

התחלתי לכתוב, אך התהליך היה מייגע. היה משהו נלעג בעיני בכתיבה של תאורי סקס וניליים. מן קיטש הוליוודי מעורב בשוביניזם בצורתו הבראשיתית ביותר; הגבר חודר, האשה כלי קיבול. ברגע של ייאוש הרמתי את עיני מן הדף וראיתי שחולצתך הלבנה פתוחה כבר, ואף החזיה מופשלת ופטמותיך הזקורות כמו מביטות בי בציפיה. ידייך היו מתחת לשולחן וספק ניחשתי-ספק קיוויתי שאת מענגת את עצמך, וזאת למרות שישבת שם קפואה כפסל שיש – ומבטך המרוכז היה נעוץ בנקודה רחוקה אי-שם מעבר לכתפי.

הדקות חלפו להן. המלים נערמו.

והנה לבסוף הדף היה כמעט מלא, גניחות חנוקות שהשמעת כעת עודדו אותי לכתוב במלוא המרץ – ואף השלתי מעט ממגבולתי-העצמיות. הרגשתי שתשוקתי זורמת ביתר קלות וממלאת את הכתוב, אף שנצטרכתי לתעלה דרך צד שלישי, גוף זר.

הצבתי את הנקודה בקצה המשפט האחרון והנחתי את העט. "זהו!", הצהרתי.

ואת נזכרת פתאום בנוכחותי; הערפל הדק נסוג מעיניך ומבטך התפקס ונח חזרה עלי.

"מצויין –", השבת וחייכת. "אני מניחה שיריב גמר?"

"אכן, ממש בסוף של ה—", התחלתי לענות אבל את קטעת אותי שוב,

"אני מבינה. אבל אני עוד לא גמרתי. כעת תאלץ אתה להכנס לתמונה", ולאחר שחשבת רגע-קט המשכת, "תרים את העט ותתחיל לכתוב. אני מכתיבה –"

שקלתי להפוך את הדף, שהיה כבר מלא, אך לבסוף פשוט סובבתי אותו והתחלתי לכתוב על השוליים הרחבים שהשארתי. דיברת מהר, ואני רשמתי מלה במלה, איך אני – אבל במילותיך שלך, הרהוטות והנוקשות, וכלל-לא הססניות כמילותי שלי – כורע על ברכי בין רגלייך, ובלשוני אוסף ומנקה את כל הזרע אשר יריב הותיר בך. ומשסיימתי לכתוב פתאום הרמת את קולך, ובחצי-צעקה שהרעידה אותי ממקומי פקדת, "ועכשיו, קום!"

בצייתנות מעורבת בחשש, התרוממתי ונעמדתי, ובביישנות-מה נאלצתי לחשוף בפניך את אברי שהיה מגורה כבר וטפוח קלות.

"תתחיל לאונן... ותגמור ישר על הדף.", הורית.

ואז קמת ממקומך וניגשת אלי מאחור, וידייך נחו על גופי לראשונה, מלטפות אותי קלות בעוד אני מרגיש את פטמות-שדייך מרפרפות על גבי. לא הייתי זקוק להרבה יותר מזה – וכמעט מיד השפרצתי על הדף הכתוב. ורגעים נוספים עמדתי כך, שעון על השולחן בתחושת ריקות ורייקנות, ואת מאחרי, ומבטך רץ במהירות על השורות הכתובות, ומדלג מעל הכתמים השמנוניים.

ואז הושבת אותי חזרה על הכסא ולחשת אל אזני, "וכעת עליך לבלוע הכל. לא, לא רק את הזרע. אני רוצה לראות את כל הדף הזה בתוכך... תאכל אותו בחלקים, קח את הזמן. זה קשה ללעוס נייר. אבל אתה לא קם מכאן עד שלא נשאר זכר מהדף, והשולחן, גם כן, חוזר למצבו המקורי והמבריק."

ולאחר שנתת לי רגע לעקל, המשכת, "אתה מבין. אתה – יריב – זה לא משנה, הגבר גמר; ואני – האשה, נותרתי לא מסופקת, וזאת הפעם האחרונה שזה קורה. אם תרצה, זה שיעור. השיעור הראשון שלך."

ולאחר שנטלת את העט, השארת אותי למלאכתי, ורק שמץ קל של גיחוך עיטר את הציווי בקולך כאשר אחלת לי, "בתאבון..."