התעוררתי לתוך החושך, עייף. הסתובבתי על הבטן כדי להציץ בחלון שמעל מיטתי, והקשבתי. בחוץ היה שקט – כלומר הבוקר עוד לא ממש קרוב חשבתי. אחר-כך גיששתי ומצאתי את הסלולרי על השידה. 3:17 הראה הצג. עצמתי שוב את העיניים וניסיתי להרדם. כאב לי קצת הראש, וידעתי שזה בגלל הרעב. שפשפתי את הבטן, מקווה שמשם יבוא עזרי – אבל הוא לא בא. קמתי וניגשתי לכיור, שטפתי את הפנים, למרות שידעתי שזה רק יפריע לי לשוב ולהרדם. אחר-כך מילאתי כוס מים, וגמעתי אותה בלגימה אחת ארוכה. הנוזלים חלחלו במרזבים הריקים – ואולי שמעתי, או דימיתי לשמוע, איזה קול חלול בוקע מתוך קיבתי. עברתי לספה בסלון והדלקתי את הטלויזיה. לשמחתי, ב-"ערוץ הגברים" שידרו פוקר של לפנות בוקר; לא היה לי כרגע חשק לפורנוגרפיה. הידיים התמזגו האחת לתוך השניה, התרחשות פתאומית על המסך בישרה איזה בד-ביט, אבל לי כבר לא היה אכפת. יחד עם השרידים האחרונים של הלילה שקעתי גם אני חזרה אל תוך שינה מקוטעת. בסופו של דבר התעוררתי מרעש השעון-המעורר שבקע מחדר השינה. בקושי גררתי את עצמי לשם כדי לכבותו. התקלחתי והתלבשתי. שתיתי עוד כוס מים אחת, כי זה יותר טוב מכלום, ויצאתי מהבית. השעון הראה רבע לתשע, והיה יום יפה בחוץ. מסוחרר קלות, רק עוד 12 שעות, חשבתי לעצמי—
שבוע לפני כן. על אותה ספה בסלון, נאנקתי חסר נשימה כמעט. משקל גופה העיק עלי; לא, היא לא הייתה שמנה, גם לא ספורטיבית במיוחד – מבנה ממוצע, נשי-טיפוסי כזה. כמה הופתעתי, לכן, כשלראשונה חשתי בעוצמת לפיתתה, שמקורה לא היה בשרירים מפותחים, אלא פשוט בהעדר מוחלט של ריסון עצמי, וכל אשר עשתה, עשתה מתוך רצון לוהט וכוונה שלמה. וכך גם אז, ממסמרת אותי בכפות רגליה, בישבנה ובירכיה, וככל שאני מתפתל ומחפש איזה פתחון לשאיפת אויר, היא רק חובקת אותי ביתר-כח.
"אני לא אוהבת אביזרים", אמרה לי בפעם הראשונה שנפגשנו. "לא חבלים, ולא אזיקים. והכי אני לא אוהבת כשמעמידים פנים. אם אני שולטת בך, הרי זה רק משום שאתה כפוף לי בכח הזרוע!". אבל הייתה בכך רק מחצית אמת. המחצית השניה כללה מערכת שלמה של קונספציות מעוותות, כללי אצבע שרירותיים וסתירות-פנימיות שהרכיבו את תפישת המציאות של ענת. ברם משהפנמתי זאת, היה זה, מה חבל, מאוחר מידי.
ואמנם לא העמדנו פנים. ואם לא הצלחתי להשתחרר מאחיזתה, הרי היה זה משום שבשתי היממות האחרונות לא באה לפי ולו פרוסת-לחם, והייתי מורעב ותשוש. הרגשתי מרוקן לחלוטין, ולא היה בי עוד כח להאבק. העולם הטשטש למול עיני ולבסוף השחיר— וכאשר שבה הכרתי – אולי דקות ספורות מאוחר יותר – התעוררתי לתוך חיבוקה ונשיקותיה של ענת. כלומר לציפורני אצבעותיה שננעצו בזרועותיי, עד הבשר ממש, ולשונה שנתחבה בפולשנות-אלימה אל תוך פי.
"תנשק אותי", היא הפצירה בי בין לבין, "נו, תנשק כבר-", ואני נישקתי. בתחילה מתוך חשש להמרות את פיה, אך בד-בבד גברה בי התשוקה. וכבר לא היה אכפת לי מסימני הציפורניים שאצטרך להסתיר למחרת, ולא מכך שאנחנו לא נזהרים כפי שהייתי רוצה- אלא רק התמכרתי לטעם שלה, ולפולסים הפועמים של ליבי המבקש לעמוד בקצב, והטשטוש הנעים שעוד הייתי שרוי בו, וכמוהו כהשפעה של סם מאלחש, אך עוד הדם הולם ברקותיי, שבה אפיסת הכוחות והשתלטתה עלי בשנית, וחשתי שאני נמשך ושוקע אל עולם אחר, ובבוקר כשהתעוררתי, היא כבר לא הייתה שם. אבל על שולחן-הקפה הונחה צלחת ועליה מספר כריכים ולידה כוס מיץ תפוזים, ומתחת לכוס פתק מקופל עם הוראות בכתב ידה לקראת תאריך המפגש הבא. כלומר להיום.
לפני 13 שנים. 29 באוקטובר 2011 בשעה 17:06
