כבר במדרגות בדרך למעלה הרגשתי את החולשה מתגנבת שוב ופושה בגופי. התנשפתי כהוגן, ואפילו הזעתי קצת. לא רציתי להגיע אליה במצב כזה, אבל העניינים בעבודה התעכבו. בסוף מצאתי את עצמי חונה במרחק שלושה רחובות מביתה ורץ-כמעט, כמיטב יכולתי אז, כדי להגיע בזמן. פתחתי את הדלת, שלא הייתה נעולה, כפי שסיכמנו, ונכנסתי לדירה. קולה של ענת הגיע אלי מהמטבח, "חכה בכניסה. אל תזוז—אני אקרא לך עוד רגע-". עצרתי בדלת וחיכיתי שמח על ההזדמנות להסדיר את נשימתי. כבר הייתי כאן קודם, כאשר הגעתי כדי לאסוף את ענת לארועים שונים. בחלקם נכחתי גם אני, ובחלקם נאלצתי להמתין ברכב עד תם הארוע. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוזמנתי לדירתה הזמנה של ממש. ממקום עמידתי בכניסה יכולתי לראות רק חלק קטן מהמטבח, אך כאשר ענת עברה הלוך-ושוב בשדה הראיה הצר שלי, נראה היה שהיא לובשת חזיה שחורה, וביריות תואמות וגרביונים. את צבע תחתוניה לא הצלחתי לזהות. ניסיתי להסיח את דעתי ולא לבהות באופן מופגן מידי – סרקתי במבטי את הסלון, שהיה מעוצב בחסכנות פונקציונלית, כיאה למי שאינה נקשרת למקומות או חפצים אלא כפרפר, מרחפת לה מפרח לפרח, קלילה וחסרת-דאגות, אך עיני שבו שוב ושוב אל אותו פתח שבו הבליחה היא חליפות.
לבסוף שמעתי את שמי, ונכנסתי אל המטבח. מולי, ומעברו השני של השולחן, ישבה ענת, ששולי שיערה הבהיר היו מסורקים קדימה, ונחו בניגוד נהדר ומוחלט על שחור-חזייתה. על השולחן, שהיה ערוך לשניים, היו מסודרים מספר כלים, מכוסים כולם, חלקם עוד מעלים איזה שמץ אד אל תוך חלל החדר. באוויר עמד ריח של תיבלון איטלקי; בזיליקום, אורגנו אולי אף רמז לטרגון או רוזמרין. יין אדום התחדרר לו בדקנטר מעוצב למדי. לא יכולתי לצפות לקבלת פנים מזמינה יותר.
הנחתי את התיק שלי בפינה, ומשכתי את הכסא אחורנית כדי להתיישב אל השולחן. אבל ענת עצרה אותי, "ל-א כ-ל כ-ך מ-ה-ר", ירתה היא, מטעימה כל הברה-והברה, ואחרי כן המשיכה, "יש לך החלטה לקבל—שתי ארוחות לפניך, אחת על השולחן, ואחת מתחתיו. אתה, מן הסתם-", ופה היא עצרה לרגע קט כדי לחייך, "יכול לבחור רק באחת. אני כמובן אפגע מעט אם לא תשב לסעוד עמי, אחרי שעמלתי כל הערב במטבח, אך ההחלטה היא שלך." אני רציתי להבין שוב מה הן בדיוק האופציות, אך ענת היסתה אותי ברגע שפתחתי את פי, "חסל דיבורים – פשוט תתפוס את מקומך". הבטתי בערגה על השולחן, ועל ענת, וכעס מסויים ניעור בי, ואף עיוויתי את פני, אך ללא מילה נוספת השתופפתי וכרעתי על ברכיי, מתמלא בבושה בעודי עושה כן. שאלות עלו בראשי; איזה מן גבר אני, שמוותר על ארוחה רומנטית עם יקירת ליבו, רק כדי לזחול כמו רמש מטונף אל בין רגליה? מה קרה לכבודי העצמי, האם איבדתי צלם אנוש והפכתי לבהמה, שיצר הרביה גובר אצלה על יצר הקיום, ומי בכלל דיבר על רביה—אך אלה נותרו בלא מענה כאשר התקדמתי על ארבע אל מתחת לשולחן... התקרבתי ככל שהרשתי לעצמי והמתנתי.
בעולם שממעל שמעתי סירים נפתחים, יין נמזג ואחר-כך קרקוש נעים של סכו"ם. ובאחת הרעב היכה בי. ויחד עימו ההכרה שלא אכלתי דבר כבר שלושה ימים תמימים, הצום הארוך ביותר עד-כה. מסכן. כה עלוב ומסכן וחלוש, נתון לשרירותיות הגחמתית של הנחיותיה, נשטפתי ברחמים עצמיים— ולפתע כלל לא הייתי בטוח עוד שאני רוצה להיות שם, במלכודת הדבש ה— אבל ענת לא אפשרה לי לשקוע במרה השחורה. באצבע מורה היא סימנה בדיוק עד להיכן להתקרב, והכריזה, "אפיריטיף! לא לגעת--". תחבתי את אפי בקושי אל אותה נקודה עצמה, בין השולחן לירכיה, סנטימטרים בודדים בלבד ממפשעתה, שמלבד הביריות, נוכחתי לדעת, נותרה חשופה לחלוטין. רעשי אכילה נשמעו מלמעלה. ריח האוכל לבדו הטריף אותי, אבל במהרה החלו ניחוחות העולם העליון להטמע באלה של התחתון, שהלכו וגברו ככל שלחלוחית החלה להווצר בין רגליה של ענת. כמעט ולא יכולתי עוד לשלוט בעצמי, אבל האות הגואל הגיע בזמן, "מנה ראשונה!", הכריזה ענת בעליצות, "מלקקים מבחוץ", ואני צייתתי. אחר-כך באה המנה העיקרית, ולקינוח הגיעה ענת בקושי, אבל בין אנחה לאנחה היא הצליחה לדחוף אל תוך פה-הטורף שלי כפית גדושה קצפת. זו נמרחה על פני, וסתמה את נחירי, כמעט וחונקת אותי, אך כבר לא היה לי אכפת, בכל גופי הרגשתי שהפורקן של ענת קרוב מאד, רק להושיט יד ולגעת— ואחרי רגעים ספורים אכן הגענו לשם, ואחרי שנרגענו, כל אחד בדרכו, ענת משכה אותי מעלה, וליקקה מפני את שאריות הקצפת המעורבות במיציה שלה, והודתה לי, ושאלה אם הארוחה הייתה לרוחי, ומשהנהנתי נשקה לי לפתע על שפתי, נשיקה חטופה אך מלבבת כזאת, ואמרה שהיא שמחה שבחרתי כפי שבחרתי, והוסיפה שעכשיו הולכים לישון, אבל קודם צריך לצחצח שיניים.
נכנסתי אל חדר האמבטיה ראשון, וענת פסעה פנימה אחרי. "יש לנו רק מברשת אחת, אבל אנחנו נסתדר, כמובן", הרגיעה אותי, כשהיא הודפת אותי קלות אל הגומחה שמתחת לכיור. נראה היה שהיא לא ממהרת לשום מקום, למעשה טרם פגשתי אדם שצחצח את שיניו ביסודיות כזאת, אך משסיימה, היא הורתה לי לפתוח את פי, והוריקה לשם את שאריות המשחה מפיה. נלחמתי בתחושת הקבס שעלתה בי שוב – זו התעוררה למרבה ההפתעה, כפי שנוכחתי ללמוד בשבועות האחרונים, דווקא לאחר תקופות ארוכות של אי-אכילה – אך לבסוף בלעתי את הכל. "אתה רואה, אמרתי לך שנסתדר!", הצהירה ענת, מרוצה מעצמה, "ועכשיו ל-", אך פתאום נמלכה בדעתה, ובאחת, ולפני שהספקתי למחות, חמקה החוצה והגיפה את הדלת נועלת אותי מבחוץ. עברו מספר שניות ארוכות של הלם (הדדי, לא אגזים אם אומר) ואז מסרה לי מבעד לדלת, "לילה טוב, ונתראה מחר בבוקר-", אבל זה כבר היה פשוט יותר מידי. "ענת!!", זעקתי, ולאחר שלא זכיתי למענה, המשכתי שואג-כמעט, "את לא נורמלית, תוציאי אותי מפה – תוציאי אותי עכשיו, או שאני שובר את הדלת, אני גווע-", "בדיוק", השיבה היא, "גווע! כך שאני מניחה שלא לי ולא לדלת אין ממה לחשוש הלילה. וחוץ מזה, אני במקומך הייתי שומרת את הכוחות למחר. אחרי השקיקה שבה בלעת אותי היום, אני לא הולכת להתפשר על פחות מזה בבוקר. חלומות פז, נמר קטן ומורעב שלי.."
לפני 13 שנים. 9 בנובמבר 2011 בשעה 21:19
