(אוקי, אז אף אחד חוץ ממני לא באמת שואל. אבל היי, גם אני זה מישהו, אז אולי בכל זאת אנסה לענות)
הכתיבה בשבילי היא בראש ובראשונה דרך לבחון את פנטזיות שלי. הכל מתחיל באידאה, במושג, בתרחיש. ואם לנקוט לרגע בגישה מוסרנית מעט, הרי שתדיר אלה מגיעים אצלי מן הפינות האפלות יותר של הנפש. השלב הבא הוא סובלימציה (ואני לא מתחייב לדיוק במינוח הפסיכואנליטי כאן, אבל איכשהו המילה משתלבת לי בפאזל, אולי במשמעות פרטית יותר מאשר מקובלת) של האידאה לתוך מגרש המשחקים המיני, הבדס"מי, הפמדומי. ואמנם, שם קל לי יותר לשחק, הכללים ידועים. המסגרות ברורות יותר. התפקיד שלך הוא נתון, ובפרט אתה מנדב את עצמך להיות שפן הנסיונות, המרטיר. כמה נשגב, כמה אמיץ. אלא שאז נכנס לתמונה היצר. רעיון נפלא וטהור מזדהם והופך לפורנוגרפיה – אני משתדל לא להדרדר לשם לחלוטין, אבל לפעמים אין לי מספיק משמעת עצמית. הכל מתגמד להיות אמצעי פורקן ותו לא, פשוט אין לי סבלנות להניח את המילים האחת אחרי השניה – להנות מהבניה האיטית, לחיות את הסיטואציה ביתר-חיות, בקצב האמיתי שלה; אני חייב להגיע לסוף, לקליימקס, לנקודה סינגלורית במרקם ההתרחשות. אחרי זה אני שב אל הטקסט. אבל זה כבר לא אותו הדבר. אני משלים את המלאכה, סותם את החורים, לפעמים ממש סוחט את המילים מתוכי ללא שום הנאה – כמו לאכול שאריות. זה לא זה. וגם התוצאה הסופית נפגמת, אבל ניחא, זה משני. הייתי רוצה לכתוב פעם ללא אפשרות להגיע לפורקן – האם זה היה מונע ממחשבותי לרוץ קדימה? אולי. קשה לומר. אני יכול רק לדמיין שבכל מקרה היה עלי לשוב אחורנית – ובכל פעם, למצוא את הדרך הסיזיפית להמשיך משם, ושוב, ושוב, ושוב. ללא תחושת הסגירה (אני לא מצליח להזכר במילה, איך מתרגמים closure לעברית בהקשר הזה?), נדמה לי שאוכל פשוט למחוק את הנתיבים הסוררים, עד שלבסוף אגיע אל היעד המבוקש, אל קליע הכסף. אל מהותה של האידאה שהתחילה את כל התהליך או לפחות אל ההיטל (העלוב?) שלה על נפשי-שלי. וגם יכול להיות שהכל שטויות, ובפרפרזה על מה שרבים כל-כך אוהבים לציין פה בפרופילים שלהם, מי שעושה את זה לא כותב על זה. 😄
________________
[1] ... סיפורים בינוניים ברובם, ואז עוד לפרסם אותם פה בבלוג.
לפני 12 שנים. 11 בנובמבר 2011 בשעה 14:12
