לפני 8 שנים. 29 ביולי 2015 בשעה 16:14
אני כל כך צריכה את ההרגשה הזאת,
זה משהו כל כך קטן ולא מוערך לפעמים,אבל אני אוהבת את הרגעים האלה,שלא שומעים כלום חוץ מדפיקות הלב.
המוח שלנו מסנן כל הזמן בו זמנית אלפי צלילים,ושם כל אחד בקופסא,במקום שלו,וגם את השקט הוא שם בשקט בשקט,שלא ישמעו
יש את הרגעים האלה שאתה מבין שטוב לך ואין אף אחד שיכול לקחת ממך את זה,שאתה מרגיש בית.
לפעמים אני מוצאת אותם גם באנשים,בחיוך שלהם,בהסכמה שלהם בעיניים בלי שנדבר,או בחיבוק.
אצלי לפעמים זה גם בדמעות.
יש את השקט שלפני הסערה,אבל אותו אני מעדיפה להשאיר בקופסא,כי אז יכול להיות שהיא לא תבוא.
