הוא אנליסט במשרד, מנתח נתונים, עובד מסור ואינו מרבה לצאת מהחדר.
היא הבוסית שלו, קולנית ואסרטיבית, מקפידה על לבוש מחויט וגרביונים.
ויום אחד הם נפגשו בדאנג'ן.
התאורה עמומה והאוירה סקסית, וככה הוא הסתובב עם כוס בירה ופתאום נתקל בה עם לבוש תחרה שקוף וקולר לב על הצוואר.
"ענבר??" הוא היה מופתע.
וענבר, נעמדה מולו, משותקת, מביטה בו וראשה נתמלא מחשבות, אפילו לא אחת יצאה מפיה.
"שלום רוני" קולה לא היה חזק כמו ביום יום.
ורוני, בלילה הוא לא אותו רוני המתבודד של המשרד, "אני לא ציפיתי. זו סיטואציה מביכה אני מניח" הוא חייך.
"אוי כן" ענתה ענבר והסתירה את שדיה בעזרת יד וזרוע.
"זה בסדר ענבר, אני ואת באותו מקום, אמנם מפתיע, אבל אנחנו בסך הכל שני אנשים מבלים, איזה כיף להכיר עוד חתיכה ממך" אמר רוני.
"נורא קשה לי, לא יודעת ממש מה לעשות" השיבה ענבר.
"זה בסדר, אני לא הולך לספר כלום, באמת שנחמד לי לפגוש אותך. תורידי את היד".
ענבר הסתכלה עליו.
"תורידי" אמר. והיא הורידה. לאט. ממשיכה להסתכל בעיניו, מרגישה חשופה אבל בטוחה קצת יותר.
"את שותה בירה?"
"כן, בירה כן"
"אם זה כן אז ברור שבירה כן, לא?" שאל.
"כן כן, שותה בירה" ענתה ענבר מבולבלת.
"בואי, אני מזמין" אסף אותה עם יד על גבה התחתון לכיוון הבר.
"עם מי הגעת?" שאל רוני לאחר שעשו לחיים.
"אני לבד, אני מכירה הרבה כאן. ואתה?"
"מישהי שהכניסה אותי, אבל היא בעניינים שלה ואני בשלי".
ענבר לקחה עוד לגימה.
"מותר לי להחמיא לך על הלבוש?"
"כן" ענתה ענבר, חייכה.
"מותר לי להחמיא לך על הגוף שלך?"
ענבר צחקה, "מי היה מאמין שאדבר איתך כאן היום"
רוני צחק ואז שאל שוב "מותר לי או לא מותר לי, זו שאלה של כן או לא".
"מותר, בעיקרון" אמרה ענבר במבוכה.
"גבר!" קרא רוני לברמן, "אפשר לקבל כוס עם קוביית קרח? רק קובייה אחת".
הברמן הגיש כוס עם קוביית קרח ואז רוני הביט בענבר ואמר "עוד שתי דקות הקובייה תימס וכשזה יקרה, את תצטרכי להחליט אם כך גם יקרה בינינו או לא".
"אתה לא באמת מתכוון...", "אני מתכוון".
ענבר הביטה בו, בתוך רעש המועדון והמזגן הקר שהבליט את פטמותיה, נהייה לה עור ברווז.
"זה נורא מוזר לי".
"כן או לא?" שאל רוני באסרטיביות לא אופיינית לרוני מהמשרד.
"תראה רוני..."
"כן או לא!"
"טוב, כן" אמרה ענבר.
ואז בו ברגע לקח רוני את קוביית הקרח מהכוס ודחף אותה לתוך פיה של ענבר ההמומה, "הקרח נמס", הצהיר ואז דחף גם את לשונו, אונס אותה בנשיקה.
והם מחליפים רוק וגניחות של הנאה, יד אוחזת בחזקה בצווארה ויד נוספת בשתי ידיה מאחורי גבה.
"עכשיו אנחנו נכנסים למבוך ואני אדאג שמחר במשרד את לא תוכלי לשבת מרוב כאב, בואי" אמר ולקח.
והחטיף.
והצליף.
ויום ראשון שרף ממש.
אבל לא לרוני, הוא עבד בשקט בחדרו.
וחייך כל היום.
גם ענבר.
