Hidden Dirty Mind

אוי לי..

היכן היא דרכי שלי?

הדיסוננס משתלט, ואני מעלימו, הוא משתדל לשוב, ואני דוחפו אל הלא מודע..

אוי לי..

ניצחתי אותו, המצפון מת.

כ"כ הרבה מחשבות, חייב איזה כדור של שקט, אולי איזו סונטה תנגן לי ואתאהב מחדש.

יש רוק משובח, שם עמוק.

וכשנחנקת קצת, הוא בשיאו.

מרגישים בשונותו. מרגישים במגע.

הוא אפילו נמרח יפה עלייך.

הייתה תקופה, שהיית מגורה מרגליי העוטפות את צווארך וראשך כאילו היה זה תרגיל ג'ודו מלוכלך..

זכרונות#

#המילפית שהראתה לי מה זה..

אני: תתפשט!

עצמי: הכיצד?

אני: תתנער!

עצמי: איך?

אני: תחשוף עצמך!

שתיקה..

אני:תהיה אותנטי!

עצמי: הצחקת אותי, אתה הרי יודע שזה כמעט לא אפשרי בעולם מנוכר שכזה ! עולם של מסיכות!

אני: אתה מוכרח, אתה חייב, נשמתך תחסל הוויתה אילולא תהיה אתה עצמך סוף סוף. מוכרח אתה !

עצמי: תיאוריות קסומות בפיך , שדר אלי פורמולה, נוסחאות להתנהגות, שיטות הסתכלות, פסיכולוגיה קוגניטיבית יודע אתה?

אני: אקזיסטנציאליזם בוטה יש בך! תציף אותו, תמריד אותו, תחווה אותו! תשרף בעצמך , תלהיט אותו בך !

אוי לי, מחשבות אימה אלה, צפות להן, גם כשאת יפה כ"כ מולי, רגישה לי, מנשקת..

יושב פה בקפה ביהודה מכבי, לומד למבחנים הקרובים, מסתכל אל הסובבים אותי ותוהה לי עד כמה סטיותיהם שלהם מביכות אותם אילו היו תוויות על ראשיהם.. והמלצרית הזאת עם הישבן הגבוה פשוט מהפנטת. ללמוד ללמוד, קורא לי קול בראשי. אוקיי! אלמד כפוי טובה שכמותך..

אני שותה יין טוב, מתאהב בחוסר האיזון. המילים יוצאות ממני כמו היו סודות גנוזים.

הספה נוחה כ"כ, הפסנתר מנגן לי ברקע. מה לו לאדם יותר מכך אני שואל?!

והיכן היא האהבה? כאן, לידי, ישנה לה מחובקת אל ירכיי.

ויודעת היא את צורכיי? 

הוו שאלה נוראית כ"כ.. 

וצרכיי הנסתרים והמביכים, מי יודע זאת חוץ ממני? אוי הזילות. 

ומדוע המבוכה משתלטת לי?

שאלות שאלות, ודאי טוב אתה בשאלות שהרי תשובות אין לך בקנה.

בזוי ועילג, חופשי וכבול בגבולות הדמיון. הדמיון כיסה עיניי עד אובדן. 

לאחר שנפשי הושחתה סופית, מדמיין אני את עולמי נולד מחדש, כמו פנטזיה שאני יודע שלעולם לא תתרחש.

ומה כבר רציתי? להתחיל הכל מן ההתחלה..

לאחר שבכיתי את עצמי על חטאיי הקטנים, ביקשתי להיות חדש, כמו מתנה מקופסא, יוצא אל האור ומתווה את חיי 

"חיו את חייכם כאילו אתם חיים אותם בפעם השניה בידיעה מוחלטת שהפעם הראשונה הייתה אוסף של טעויות" (ויקטור פראנקל)

אני הולך לאיבוד דרך הכתיבה שלי והפסנתר ברקע..

כמו עולה לי למקומות אחרים.בורח.מנותק.שופע חוסר אונים והתמסרות לעצמי, הכותב היוצר.

אוי לי.

ללכת לאיבוד זה מקסים לי.

יש בו רצון עז להתמכר מחדש, להתאהב ברגע ההוא בו עינייך משתאות מן החשיפה, במבט הזה שמביך אותך מעט, מקסים אותך ומגרה את נשמתך הבוטה כ"כ. אתה שם, מוסנף כמו רוחך יוצאת אליה. מתגעגע לתחושה הזאת. 

תסתכל על עצמך, בסך הכל מה ארע? 

סיכנת עצמך לטובת אידיאל מנוכר ונפלא, כזה שמטריף את שכלך החד והמנוגד.

ואתה שואל את עצמך,

כמה אנשים כאלה כבר יש? היכן היא הכנות הנפלאה הזאת? מודע אני הרי לשכיחותה האפסית.

זה מעציב מעט, אך אין נפשי בוכה על כך.

המעט הקסום, נדיר הוא כמו יהלום.

כיצד זה אני שואל, כיצד שני אנשים מתחברים להם כמו הכירו בזמן אחר, אולי זקוקים הם זה לזה יותר משידעו, והנה הם בנפשם שוחחו וגילו את עולמם המשותף, נפגשים הם ללא מורא כמו היה זה מוכרח להתרחש.

שני אנשים, עולמות אחרים, בועטים את חייהם למענם, למען חיותם הבלתי מתפשרת.

שני אנשים יוצרים עולם.

עולם שקט ומרתק.

מרתק כמו שקורא לי בסיפור.

על חודו של קפה ומבט.. אוי לי המבוכה..  כמה קסם בה..