זכרון ישן.
אני ליד רמאללה, כפרים, מחסומים.
המון ערבים, המון חוסר אונים.. כאוס משתלט.
חברים מאבדים את עצמם בתוך משימות מתחלפות.
אני כל כך חרמן. אני כל כך חרמן. העיניים הכחולות שלי לא מפסיקות לדמיין מחשבות..
אני חוזר אל ההורים אחרי כמה שבועות של 'היעדר עצמי'.
הכרתי אותה כאן, או אולי באטרף? מי יודע.
היא ביקשה שנפגש אצלה, בחשיכה. בלי שנראה אחד את השניה לעולם.
פחדתי. חשבתי לעצמי שאם הייתי רוצה להוריד חייל, זו שיטה קלאסית.. ממש גאוני ופשוט.
פחדתי, אבל זה חירמן אותי. לא לראות.
לא לראות.
לגעת. רק לגעת בה, לגעת בי.
לנחש.
לתהות.
לחקור.
להתהוות יחדיו.
סיקרן אותי להיות בחוסר אונים הדדי.
הגעתי אליה, הדירה הייתה פתוחה והיא חיכתה לי במיטה.
היינו ביחד אולי 4 או 5 שעות..
התנשקנו בתאווה..
לא שכבנו.
היא ליקקה אותי, ואני ליקקתי אותה.
לא גמרתי בכלל, אבל היא רעדה לה..
הייתי ככ לחוץ למות, שלא יכולתי לגמור.
זה היה יפהפה.
להיות עיוור וחרמן.
