בניסוי מחשבתי עדין, נבקש להעריך את הפנטזיות החבויות שלנו, את הכמיהות העדינות ביותר שנוכחות בנפשנו ואל מול כל אלה - נעמיד באומץ לב את סגנון ההיקשרות המוקדם שחווינו יחד עם הורינו, את שפת האהבה שחווינו בתור ילדים.
לעיתים נדמה כי האדם הבוגר מפצה או מדכא את מחשבותיו, כמיהותיו, הפנטזיות העילאיות וגם ההופכיות לו - בשביל להתמודד עם הרגשות הגרעיניים ביותר בנפשו.
כבר כתבתי על כך כמה פוסטים קודם לכן, שיש את אלה 'האריות' שמוצאים להם טרף אך עמוק בנפשם אלה רק מבטאים כלפי חוץ את שהיו כמהים לחוות בעצמם.
אלה 'אריות' כלפי חוץ שמתחננים להיות 'גורים'. שליטה בעבורם אינה אלא האהבה שהם מעניקים לאחר - האחר שאינו אלא הם עצמם בילדותם.
מי מאיתנו שפוספסו, שלא נראו - לעיתים מבטאים מופע חיים ממנו לא ניתן כלל להתעלם והיכולת שלהם להנכיח את 'הרגע - כאן ועכשיו' מתבטא בעוצמה גבוהה.
הנפש כל כך מפותלת ומתחננת להאחז בקרקע יציבה,
העיקר לא להתפספס שוב, העיקר לא להעלם, להיות אבודה..
האדם הבוגר מתעורר מדי יום ביומו עם נפשו שאינה אלא ילדותו שאותה הוא סוחב על גבו,
ישנם ימים בהם התחושות הגרעיניות פורצות בלא שליטה..
ישנם ימים שהוא מדכא את צרכיו הגרעיניים ביותר שנדמה כי מבקשים להתבטא כהר געש.
בושה, אשמה, היעדר יכולת, סקרנות, פליאה.. כל אלה מבקשים מקום.
הנפש מתחננת בלא מודע, לגעת באותם פצעי ילדות מוקדמים כמי שמבקשת להגן על עצמה בבגרות:
"עכשיו אני כבר גדולה וחזקה, אני אדע לשמור על עצמי, אני אהיה בטוחה.. אני אצלח את הקושי הזה סוף סוף"
כפיית החזרה/חזרה נצחית - ניטשה ופרויד מחייכים עלינו מרחוק..
ביטויים אלה מתחבאים כמובן גם במיניות שלנו, כמו בשאר תחומי חיים אחרים.
אלא מה?
ברוב הקשרים הונילים, שני אלגוריתמים שונים לחלוטין פוגשים את עצמם בעירום מלא, בעוד כל אחד מהם מבטא בהיפוך או אף מסתיר את עולמו החבוי בתוך משאלות הלב הלא מודעות ולעיתים זה באמת עובד. אבל נדמה - כי המון אנשים מוצאים קושי *בלתי נסבל* לא לבטא את הנטיות החבויות שלהם - בידיעה שיש אנשים שכן מסוגלים לבטא אותם בחייהם! (למשל כאן בכלוב..) ותעלומה זו יוצרת תסכול רב (:
המיניות תופסת מקום מרכזי אצל בני האדם, ועל דרך הנס הם מצליחים לדכא את "שאינו מקובל בחברה" בשביל להרוויח את שאר הדברים המופלאים שמתקיימים להם בקשר אנושי עמוק ומתמשך. אצל אחדים הכאב בלתי נסבל, ועליהם לבטא זאת בשלל דרכים מגוונות. כל אחד מאיתנו יכול לספר על עצמו.
ישנם קשרים בעולם שמתקיימים להם, ואני אומר זאת מתוך נסיון קליני - לא מתוך סיפור אהבה מרשים בינו לבינה אלא מתוך קשר הורי מחודש שיש לאדם עם הוריו של אהובו/אהובתו...
כוחות מנוגדים כל כך בתוכנו, רצונות מתחבאים..
האדם מתחנן כל חייו לבטא סוף סוף את נפשו הגרעינית מול האחר,, החיפוש לעיתים בלתי נסבל מתוך החשש שמא כנות בוטה תבקש בריחה..
פתרונות הביניים גם הם מתסכלים.
האדם מתחנן למצוא 'שילוב ראוי' לצרכיו הנפשיים הבוגרים, אל מול חסכיו המוקדמים.
מי מוצא באמת?
מי אינו אבוד?
מי?
(:
