כמעט לא ייאמן איך המחשבות המגרות ביותר בנפשנו, יהיו לעיתים קרובות - דחויות חברתית בסביבתנו.
כמה נדיר לפגוש בתוך זוגיות, את קצוות הדמיונות אשר נוכחות עמוק בתוכך כשאתה ממש גורם לעצמך לגמור.
מה רב הפער בין הצורך שלנו ביציבות, בחום, בבטחון - אל מול משחקי חוסרי האונים שאנשים ספציפיים מפגישים אותנו עמם.
ברוב המקרים, בני האדם בוחרים בלית ברירה, את 'היציבות המדומה' על פני הפנטזיות שאותן ניתן לחוות כל העת בנפשם, בשניות האלה שהעיניים עצומות.
מה נדיר להתפשט באמת? לבטא את האסור שבתוכך?
כמה שכיחה הופכת להיות המחשבה אודות אנשים אחרים, מצבים אחרים - תוך כדי מעשה אהבה עם האדם שמולך?
כל כך קשה לנפש לנכוח כאן ועכשיו, שהרי המיניות מבטאת לא אחת - את הכמיהה לצלוח אימה מוקדמת.
כל כך קשה להיות.
..
ועדיין,
אני תמיד משועשע לראות את עצמי משחק באדם שמולי, לגעת לא לגעת, להתקרב ולהתרחק.. המון המון זמן. טיזינג נוראי שמעודד אובדנות.
וככה גם אני בעצמי, מפנטז לעיתים בכמיהה חבויה, שיקחו לי את האורגזמות שלי. שישחקו בהן.
להעמיד אותו, ואז להפסיק. יום שלם. בלי לגמור. להרדם. למות מרוב חיות. (:
ועדיין,
כל הרצונות האלה, האלגוריתם המשתנה הזה - נוכח בי. בתוכי. ומול כל אדם בעולם - אני מבטא את הצבעים שאנו יוצרים יחדיו.
לא נותר אלא לאהוב את הצבעים שבי.
לא נותר לי אלא לשחק בדרכי שלי.